עמית (כלפו) בן יגאל

"עמית נולד ביום שני חמש ורבע לפנות בוקר, ונפל ביום שני, חמש ורבע לפנות בוקר...."

אומרים שלב שבור הוא לב שלם ושהגעגוע הוא הדבק הכי חזק. ואני נאחזת בדבר הטוב הזה שנקרא עמית בן יגאל, בני יקירי, בכורי, אהובי, שחי חיים מלאי שמחה, נתינה ואהבה במשך 21 שנה, שלושה חודשים וארבעה ימים."

נאווה (אמו של עמית ז"ל)  

***

המבקרים בחדרו של עמית, בבית הצנוע צמוד הקרקע בו גדל עמית, שבשדרות הקונגרס 9 ב' ברמת גן, חשים שרוחו שורה בחלל הקטן שכולו מקודש לזכרו.

פניו של עמית משתקפות מהתמונה, מהצילומים שבספרים. ברבות מהתמונות נראה עמית כאילו משקיף לנקודה רחוקה, מסתכל לאופק בלתי נראה. גם עיניו ומבטו משתנים מצילום לצילום, מסגירות עומקים רגשיים. נדמה שהיו בו בבחור הצעיר תובנות של מי שחיי כאן עשרות שנים - ססמוגרף רגשי.

מהחדר הצנוע יוצאים לחדר הכניסה ומשם לחצר האחורית – המקום היחיד שיכול היה להכיל את המוני המנחמים והמבקרים, שהגיעו אחרי נפילתו ועדיין ממשיכים להגיע.

"בזמן השבעה," מספר ברוך אביו של עמית, "התמלאה החצר, ולא יכלה להכיל את זרם האנשים שהציף אותה.

במהירות הוצף גם השביל ואחר כך גם השדרה מול ביתה של נאוה, בו ישבנו שבעה, הבית בו גדל עמית"

עמית היה כל-כך משמעותי בחייו לכל-כך הרבה אנשים, ובנופלו למשמעותי יותר לעוד ועוד רבים אחרים.

עם הזמן קיבלה החצר זהות משלה והפכה לסוכת הנצחה, שהיושב בה, שוכח שהוא נמצא בלב רמת גן, וחש, לזמן מה, כאילו נמצא באיזה מרחב נשימה – במימד אחר, מוקף בחלל שהיה אהוב על עמית, בעבודות אמנות, בציורים שציירו אחרי מותו, בצבעים שהיו אהובים עליו.

מספרת נאוה אמו:

"הזמנתי לחצר צייר לצייר אופק, כפי שעמית אהב. לא אמרתי לו מה לצייר, והוא צייר עצים ומים – נוף שעמית כל כף אהב.    

הוא צבע את קיר המחסן בכתום, צבע השקיעה שהיה אהוב על עמית."