עמית (כלפו) בן יגאל

"עמית נולד ביום שני חמש ורבע לפנות בוקר, ונפל ביום שני, חמש ורבע לפנות בוקר....

אומרים שלב שבור הוא לב שלם ושהגעגוע הוא הדבק הכי חזק. ואני נאחזת בדבר הטוב הזה שנקרא עמית בן יגאל, בני יקירי, בכורי, אהובי, שחי חיים מלאי שמחה, נתינה ואהבה במשך 21 שנה, שלושה חודשים וארבעה ימים."

נאווה (אמו של עמית ז"ל)

***

המבקרים בחדרו של עמית, בבית הצנוע צמוד הקרקע בו גדל עמית, שבשדרות הקונגרס 9 ב' ברמת גן, חשים שרוחו שורה בחלל הקטן שכולו מקודש לזכרו.

פניו של עמית משתקפות מהתמונה, מהצילומים שבספרים. ברבות מהתמונות נראה עמית כאילו משקיף לנקודה רחוקה, מסתכל לאופק בלתי נראה. גם עיניו ומבטו משתנים מצילום לצילום, מסגירות עומקים רגשיים. נדמה שהיו בו בבחור הצעיר תובנות של מי שחיי כאן עשרות שנים - ססמוגרף רגשי.

מהחדר הצנוע יוצאים לחדר הכניסה ומשם לחצר האחורית – המקום היחיד שיכול היה להכיל את המוני המנחמים והמבקרים, שהגיעו אחרי נפילתו ועדיין ממשיכים להגיע.

"בזמן השבעה," מספר ברוך אביו של עמית, "התמלאה החצר, ולא יכלה להכיל את זרם האנשים שהציף אותה.

במהירות הוצף גם השביל ואחר כך גם השדרה מול ביתה של נאוה, בו ישבנו שבעה, הבית בו גדל עמית"

עמית היה כל-כך משמעותי בחייו לכל-כך הרבה אנשים, ובנופלו למשמעותי יותר לעוד ועוד רבים אחרים.

עם הזמן קיבלה החצר זהות משלה והפכה לסוכת הנצחה, שהיושב בה, שוכח שהוא נמצא בלב רמת גן, וחש, לזמן מה, כאילו נמצא באיזה מרחב נשימה – במימד אחר, מוקף בחלל שהיה אהוב על עמית, בעבודות אמנות, בציורים שציירו אחרי מותו, בצבעים שהיו אהובים עליו.

מספרת נאוה אמו:

"הזמנתי לחצר צייר לצייר אופק, כפי שעמית אהב. לא אמרתי לו מה לצייר, והוא צייר עצים ומים – נוף שעמית כל כף אהב.

הוא צבע את קיר המחסן בכתום, צבע השקיעה שהיה אהוב על עמית."

עוגת תפוזים מוגשת בחצר – העוגה האהובה על עמית, העוגה של מַאמוֹ, ששום ביס לא השתווה לה מבחינתו, משום "שהביס שלה זה כמו להיות על ענן" – כפי שאמר - והמתכון שלה הפך גם הוא למתכון זיכרון.

"צילומים של העוגה מגיעים אלי מכל קצוות תבל." מספרת נאווה.

***

בוגי נוגי

עמית נולד ביום כ"ב בשבט תשנ"ט, 8.2.1999. אביו ברוך שנכח בלידתו, מספר שעמד כהלום, והביט בבנו בכורו שזה עתה נולד.

"הרופא בבית החולים אמר לי: 'נו ברוך, תגיד משהו לבן שלך' ואני אמרתי:

'שלום, אני ברוך ואתה הבוגי נוגי שלי.'

מאיפה זה בא לי אני לא יודע. אבל מאותו הרגע כך קראתי לו, וכך המשכתי לקרוא לו ברגעים הכי אינטימיים שלנו.

השם הנוסף שהצמדתי לו הוא 'בוייה', שמשמעותו - אבא בטריפוליטאית.

מאז נפילתו אני מקפיד לקרוא לו עמית – לפחות בפומבי. אבל כל יום שישי אני עורך קבלת שבת ליד קברו, בבית העלמין הצבאי שבבאר יעקב. בחלקו הראשון של הטקס, שהוא ציבורי וגלוי לכולם, אני קורא לו עמית, אבל כשאני לא מצלם את הטקס, וליד חלקת הקבר, רק הוא ואני - שוב הוא הופך להיות ה'בוגי נוגי' שלי ולפעמים 'בוייה'."

***

כשנולד עמית רצה ברוך לקרוא לו אביב. בפועל עזבה המשפחה את מחלקת היולדות של בית החולים, כשהתינוק רשום כאביב.

נאווה רצתה לקרוא לו בשם 'יקיר' על שמו של אביה יעקב ז"ל, שהיה הסנדק שלו.

חברה טובה של המשפחה, גלית טומלק, הציעה חלופה - את השם עמית.

"רגע לפני ברית המילה," מספר ברוך, "כשלא יכולנו להחליט, עשינו הגרלה. ערבבנו פתקים עם שלושת השמות. הפתק הראשון שיצא היה רשום עליו 'עמית' ולשם הזה התחברנו מייד."

ילד של ערכים

"יש כל כך הרבה תארים שאנשים נותנים לילדיהם," מספרת נאווה, "'נסיך, מלאך..., אבל אנחנו לא השתמשנו בשמות, שמו עמית שיקף אותו במדויק.

ועמית היה ילד דינמי, שמח – ילד קסום, שקשה לכעוס עליו - ואם היה כעס, תוך שנייה היה מתפוגג. מספיק היה החיוך הפרוס על פניו של עמית – וזהו.

עמית כבש עולם עם החיוך שלו.

כשהיה בן שנתיים אני וברוך התגרשנו. בשני הבתים – של ברוך ושלי - ספג עמית ערכים של יהדות, מורשת וציונות.

בפועל התגורר איתי בבית ברמת גן.

כבר מגיל רך השתדל עמית שלא להכביד, כבר אז גילה רגישות רבה. כשהגעתי עייפה אחרי יום עבודה, הלך ישר למקלחת, התלבש בבגדים נקיים, כי ידע שצריך לאכול ארוחת ערב וללכת לישון.

עשינו הכל יחד, שיתפתי אותו בהכל, היינו ממש חברים.

כנער היה עמית ספורטאי - אתלט מצטיין, בעיקר ב'כדור-יד', שמאד משך אותו והוא השקיע בספורט את נשמתו ואף זכה להישגים מעולים. הוא אהב לרוץ ריצות ארוכות וקפיצות לגובה וכך היה בחייו - תמיד הסתכל קדימה ושאף לגובה.

אנחנו היינו בטוחים שעמית ימשיך להיות ספורטאי אך הגיוס לקרבי היה חזק ממנו.

***

"שני דגלים ליוו את עמית לאורך כל הדרך," מספר ברוך, "יהדות וציונות. ומתמהיל שכזה יוצא לך ילד אחר, עם סולם ערכים.

אני כמחנך, עם תואר שני מבר-אילן, הגעתי מתחום ידיעת-הארץ. הדרכתי טיולים בהם יצרתי חוויה משולבת למידה. ידעתי שעמית צריך להגיע ברגליים לראות בעיניים, 'לגעת' בארץ-ישראל.

כמחנך לא יכולתי להעביר את משמעות הכותל מבלי שאתן לו לגעת בו. וכשלקחתי פעם את כל השכבה של עמית לירושלים, הייתי גאה כשהסביר בעצמו על האבן ועל משמעותה. עמית ידע ליצוק תוכן במשמעות האבן הזו ולחיות את התודעה ההיסטורית של העם שלו.

עמית היה גם שותף לטיולים שלי בעולם – ב-21 מדינות ביקרנו יחד."

"לא הייתה חלוקה ברורה בתפקידים של ברוך ושלי," אומרת נאווה, "אבל באופן גורף ניתן לומר שמברוך קיבל עמית את אהבת הארץ ומורשתה, וממני, את הראייה הרוחנית והבוגרת יותר לחיים."

בין רמת-גן לבאר יעקב

רבים ישאלו מדוע בחרו נאווה וברוך, תושבי רמת גן היום, את באר יעקב כמקום מנוחתו האחרון של עמית ז"ל.

"אני ממשפחה שורשית מבאר יעקב," מספר ברוך. "המשפחה המורחבת, ההורים שלי, הסבא והסבתא, למעלה מ-200 אנשים מבני משפחתי, קבורים בבאר יעקב, אליה הגענו ישר מטריפולי שבלוב. ואני כילד, הייתי מבין הילדים האחרונים שנולדו במעברה.

אחרי נישואיי לנאווה, שהגיעה משדרות, לא התגוררנו בבאר יעקב, אבל עמית נשאר תמיד מחובר למקום - בזכות המשפחה - בזכות זיכרון טקס העלייה לתורה.

ולכן גם בחרנו שמקום קבורתו יהיה באר יעקב."

"ברגע שברוך העלה את באר יעקב," מוסיפה נאוה, 'מייד הסכמתי ואמרתי" 'ברוך מה שתחליט זה מה שיהיה.'"

***

דווקא לקרבי

כשהיה עמית בסוף כיתה י"א בבית ספר בליך היוקרתי ברמת גן, הצטרף למסע לפולין - הנצחה לקורבנות השואה. מסע זה השפיע עליו וגרם אצלו למפנה משמעותי.

כשהתקשר בשיחת וועידה להוריו אמר לנו שהוא רוצה לשרת ביחידה קרבית.

"לא הייתה הבשורה הזו קלה לעיכול," מספר ברוך, "בעיקר אחרי כל ההשקעה העצומה וההקרבה שבספורט. אבל עמית שהושפע עמוקות מהביקור, חזר מפולין עם תובנות חדשות ותחושת שליחות.

'אבא, אמא' אמר בשיחת הטלפון מפולין, 'אני רוצה להתגייס לקרבי, אני רוצה לשרת שירות משמעותי.'"

כבן יחיד נזקק עמית לחתימתם של ברוך ונאוה. וברוך הלך וחתם לו ואחרי שחתם לו, החל עמית לרקוד מרוב אושר. כפי שאמר עמית תמיד:

"אל תתן למה שאתה להפריע למה שאתה רוצה להיות." - וכך היה.

בגיל 18 ב-21 בנובמבר 2017, התגייס לסיירת גולני.

***

"להיות גולנצ׳ק זה לא לתת למה שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות..."
(מתוך פוסט בפייסבוק. עמית כלפו בן יגאל, 12.5.2020)

שנה לפני נפילתו, בחודש מאי יום הזיכרון 2020. העלה עמית פוסט בפייסבוק תחת השם:

"להיות גולנצ'יק" וכך כתב:

"להיות גולנצ׳יק זה לראות את הנוף מחלון האוטובוס, ולדעת שגם שם צעדת.

זה להתאמן על מטרות קרטון ולחכות כבר לדבר האמיתי.

לקלל את הרגע שאתה חיי בו, ובאותה נשימה לזכור למה אתה פה.

להיות גולנציק זה לשבת על ציוד בשהייה, להסתכל אחד לשני בעיניים ופשוט לצחוק

כי לשניכם עובר את אותו הדבר בראש.

זו חברות עמוקה אבל תמיד מגלים יותר, להביט בחיילים עם הכומתות האדומות,

כאשר לך יש עיניים אדומות.

להיות גולניצ׳יק זה לא להסתכל לאחור, כי תמיד מהדד בראשך שיש מדינה שלמה מאחורייך.

להיות גולנצ׳יק זה לשמוע את התקווה ולקבל צמרמורת בכל חלק בגוף.

להיות גולנצ׳ק זה לא לתת למה שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות.

אני עמית בן יגאל גאה להיות גולנצ׳יק.

גאה לקחת דרך במסורת ארוכת שנים כמו של גולני

גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפני ולהיות דמות לחיקוי לאלו שאחרי."

***

עמית - הצצה לנפשו

"אחרי מות קדושים אמור." אומר הפתגם ומתייחס למנהג לציין רק את מעלותיו של אדם לאחר מותו.

אבל כשמדברים על עמית בן יגאל ז"ל, יש למעשיו ומסריו חיים משל עצמם, והם צפים ועולים על פני המים, וביתר שאת אחרי פטירתו.

בשיא תקופת מגפת הקורונה, רבים מאזרחי המדינה נכנסו לסגרים ארוכים. עסקים התמוטטו ומשפחות רבות נקלעו למצוקה כלכלית, פוטרו או שאיבדו את עסקיהם המשפחתיים. חיילים רבים נשארו אז בבסיס, מבודדים מבני משפחותיהם.

גם יחידתו של עמית לא יצאה הבייתה.

"רק לאחר 42 יום, יצאו לביקור אחרון," מספרת נאוה, "ביקור אותו לא אשכח, כיוון ששלח לי תמונה שלו מהנסיעה באוטובוס בדרך:

"מַאמוֹ אני בדרך הבייתה לא מאמין."

באותה תקופה קיבל ברוך, אביו של עמית טלפון מבנו ובקשה מיוחדת.

"עמית ביקש ממני להעביר לו בביט 1,600 ₪, ואני ידעתי שאם עמית מבקש כסף, זה למטרה משמעותית – הוא אף פעם לא ביקש סתם, ולכן גם אני אף פעם לא שאלתי אותו לאיזה צורך. פשוט ידעתי שזה חשוב מאד והעברתי לו את הכסף.

רק אחרי נפילתו, ב'שבעה', התבררה מטרת הבקשה הזו שלו.

חבר טוב של עמית מגולני סיפר לי מה הייתה מטרת בקשתו של עמית להעברת אותו הסכום.

בתקופה בה ישבו החיילים סגורים בבסיס, ראה עמית שחברו יושב עם פנים נפולות. הוא ניגש אליו והביע דאגה לשלומו.

חברו שהגיע ממשפחה קשת יום, הסביר, שהוא חייב להעביר כסף ממשכורתו הצבאית למשפחה, על מנת לעזור להם, אך זה לא מספיק.

'מה הבעייה', אמר לו עמית, 'אני אעביר להם.' והוא לא רק שהעביר את הכסף שביקש ממני, הוא גם תרם את משכורתו הצבאית.

כזה היה עמית – עמית בלב ובנשמה."

נאווה מוסיפה שהייתה לו לעמית גם תכונה נוספת. הוא נהג לגשר בין בני אדם במצבים סבוכים. בין חבר שהסתכסך עם חבר אחר, או בעיות שבינו לבינה. מדהים שלגבר צעיר בן 18 הייתה חכמה משולבת ברגישות ורצון, לגשר ולהשכין שלום.

מהילולה לאסון

"עמית לא היה אמור לצאת לאותה פעולה שחרצה את גורלו." מספרת נאווה.

"בזמן שמגיפת הקורונה השתוללה, ישב עמית בחמ"ל. בגלל שהיה מחסור בשעות אימונים לא היה אמור לצאת לאותה פעולה גורלית. כשהמפקד שלו הודיע לו להכין את עצמו, כי הוא יוצא, היה עמית מאושר.

היו אלא ימי ל"ג בעומר, ליל ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ואני שמגיעה ממשפחה מסורתית, ומאד מחוברת למקורות היהדות, הייתי מודעת למשמעות אותם ימים.

בלילה הדלקתי נר נשמה ופתאום, ללא כול הסבר, יצאו לי מהפה המילים הנוראיות:

"לזכרו של עמית".

נבהלתי נורא, נבהלתי מעצמי ומייד כיביתי את הנר וזרקתי אותו לכיור.

אחר-כך כבר ישבתי קפואה. לא העזתי לזוז.

רק לקראת חצות אספתי את עצמי והלכתי לישון.

באותו הזמן, באפלת הלילה, סיימו החיילים, עמית וחבריו, את המשימה אליה נשלחו.

הצוות אליו השתייך עמית, התעכב. חבריו סיפרו מאוחר יותר, שלפתע, ברגעים הכי חשוכים, ממש לפני עלות השחר, נשמע קולו של עמית, והוא אמר איזה משפט סתום:

'אתם לא מרגישים שמשהו קורא פה?'

לאחר מכן נשמעה צעקה גדולה, קולו של עמית חתך את העלטה: 'אני מחפה!!!

ואז צללה מלמעלה אבן כבדה שפגעה בראשו.

את הרגע הזה אני מדמיינת - משחזרת לעצמי שוב ושוב, רואה בעיני רוחי כיצד הילד האנרגטי הזה, אחרי שנפגע, עשה עוד פסיעה אחת לפני שנפל."

השעה הייתה 4:49 לפנות בוקר. אז עוד חשבו שניתן להציל אותו.

במשך 26 דקות ניתחו אותו בשטח, מתחת לעץ זית. אחר כך אסף אותו מסוק לבית החולים רמב"ם שבחיפה.

הצוותים בשטח לא ידעו כיצד להגדיר את מצבו - עמית היה בין החיים למוות.

מה להודיע למשפחה?

בשעה 6:24 חתם רופא על שעת הפטירה.

בבוקר ה-12 במאי - יום שלישי, באותו יום בשבוע ובאותה שעה בה נולד, אני מתעוררת מחלום בו אני שומעת את המשפט:

'ברוך דיין אמת.'

אני לא יכולה לחזור לישון. לא קולטת את משמעות החלום.

אני מחליטה שאם כבר התעוררתי, אקום, אבשל קוסקוס לילדי הגן. מה זה כבר להכין קוסקוס לילדים – אני תמיד מתקתקת את זה, אבל הפעם משהו לא מסתדר בעשייה. משהו לא היה בסדר.

בשעה 6:30 בבוקר אני שומעת שלוש נקישות בדלת.

מי מגיע בשעה מוקדמת שכזו?

אני מסתכלת בעינית ורואה קצין ענק ומייד מבינה - סיוט חיי מתגשם מול עיני.

אני פותחת.

"לימור...." הוא קורא לי בטעות ואני טורקת לו את הדלת בפרצוף.

הוא מייד מתנצל ומגמגם: סליחה-סליחה-סליחה, אני... מצטער...

אני לוקחת צעד אחורה.

'הכל בסדר עם עמית?' אני שומעת את עצמי שואלת.

'עמית נפל בפעילות מבצעית' הוא אומר.

אני רצה לחדר של עמית וצועקת לאלוהים:

"האם לרגע הזה הכנת אותי?"

באותם רגעים ירד עלי מסך. הרגשות מנוטרלים.

בצורה הכי קרה שיכולה להיות, אני הולכת לחדר של הבנות, מעירה אותן...

תוך זמן קצר החלו לזרום אנשים, לחצר ולבית הקטן והיום הגורלי הזה, שמשנה לנו את החיים, מתחיל.

מאז ועד היום יש לי את התחושה הזו, שעוד רגע, עוד שנייה הוא חוזר...

***

"שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם:

אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם

וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ

טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ"

(מדרש תנחומא, פרשת ויקהל א')

"עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ" - חיים לצד השכול

ברוך אביו של עמית, מכהן כיום כיושב ראש ההנצחה של ארגון 'בית יד לבנים הארצית'.

קבורתו של ילד אינה דומה לשום מוות אחר.

כשאיבדתי הורה או סב, כאבתי כמובן, אבל אחרי זמן יכולתי לחייך חיוך קל, אחר כך החיוך התרחב ואחר כך הופך לצחוק – אלו החיים וזה בסדר. ככה זה צריך להיות.

אבל שכול הוא אחר לגמרי.

כשקוברים ילד, ככל שעובר הזמן זה הופך להיות יותר קשה ויותר מורכב. אירועים קטנים מקבלים משמעות גדולה:

ימי שבת, חגים, ימיי ההולדת של הבן או הבת.

כשאני רואה את החברים של עמית שהתחתנו, או ילדה שהייתה אתו בכיתה ופתחה מכון יופי לנשים, אני הולך לשמוח בשמחתם. אבל תוך האירוע, בשמחה, אני רואה את החברים של עמית - רוצה לברך על החדש אבל ליבי נחמץ.

"עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ" אומרים – עין בוכה כי עמית לא שם – ואני יודע שאם היה, איזה צחוקים היה עושה.

והלב שמח. כי הילדות שבגרו בינתיים, ניגשות אלי ואומרות לי אחת אחת: 'ברוך אנחנו אוהבות אותך ושתדע שעמית זו הנשמה שלנו.' וכשאני שומע אותן הלב שלי מתמלא על גדותיו."

התמודדות לחיים

נאווה וברוך מספרים על דרך ההתמודדות שלהם, ועל המשמעות החדשה שהם יוצקים בחייהם בעקבות האובדן.

"אחרי נפילתו," מספרת נאווה, "חשתי שהנצחתו מבחינתי, לא יכולה להיות עניין גלובלי, עניין של גולני, או של הצבא ואפילו לא של מדינת ישראל. מהרגע הראשון חשתי שהיא חייבת להתאים רק לעמית, כי הילד הזה, לפני היותו חייל, הוא היה אדם – ואדם עם תכלית אישית משלו.

אחרי נפילתו החלטתי לסגור את מפעל חיי, את גן הילדים שלי, שהיה מוסד לתפארת ולצאת למסע חדש.

לא יכולתי אחרת כי אני טוטאלית. כשיש לי שליחות, אני חייבת להקדיש עבורה את עצמי באופן מוחלט.

סגרתי וביקשתי מאלוהים - תן לי להבין מדוע? תן לי להבין מה קרה עם הילד שלי.

הבנתי שכל ילד נבחר לעשות משהו בעולם הזה, אך גם מעבר לעולם הזה. נקודות השראה להיאחז בהן.

אחרי מותו התחזקה האמונה שלי במשמעות שמעבר לחיים האלה, ורק בדיעבד אני מפרשת באופן שונה מקרים ואירועים שהתרחשו לפני נפילתו, אך גם אירועים המתרחשים אחריה.

הן מתגלות לעיני באמצעות סימנים וסמלים."

פרפר הנשמה

"כל כך הרבה סימנים מתגלים לי על הדרך," מספרת נאווה, "אני נזכרת בכל מיני התבטאויות, צירופי מקרים ועובדות המעידות על ייעוד גדול ורוחני.

באחד הימים הייתה בת זוגתו של עמית, אושר, מאד מודאגת לשלומו בגלל אופי השירות הצבאי שלו. עמית השיב לה בדרכו המיוחדת:

"אושר. כשהייתי בבטן של אמא שלי, בא אלי מלאך והציג בפני חוזה לחיים: אתה מעוניין בזה? הוא שאל אותי, אז חתמתי לו.

אם חתמתי ואני בחיים, אני מוקיר תודה ואם חתמתי ואני לא בחיים, אז תדעי, שביקשתי את הטוב ביותר. דעי אושר שהכול 'מכתוב'." כך אמר עמית, "ואם קרה לי משהו בצבא, לפחות נתתי את כל כולי למדינה."

ביום ההולדתי ה-46, שהיה יום ההולדת האחרון שחגגתי לפני נפילתו, הכין עבורי עמית מסיבה – לא סתם מסיבה, ממש הפקה.

'מדוע דווקא ביום הולדת אקראי שכזה, של גיל 46, נדרשת הפקה?' שאלתי אותו.

ואז אמר איזה משפט סתום:

'הכל מדויק וכל שנה היא שנה מיוחדת.'

אז לא הבנתי אותו.

אבל ביום ההולדת הזה כתב לי ברכה והוסיף בעל פה:

'את לא רק אמא שלי – את חברה, את אשת סוד – את הכל בשבילי.'

ואת הברכה שכתב, סיכם במילים:

"אוהב אותך הגולנצ'יק התינוק שלך."

כאילו ארז עצמו חזרה לממדים של תינוק. כאילו רצה לסגור מעגל.

ואת כול זה אני מרגישה בדיעבד – רק בדיעבד."

נאווה ממשיכה ומספרת על פרשנותה לסימנים המתגלים לנגד עיניה, לאורך דרך ההנצחה.

"שלושה קעקועים היו לעמית," מספרת נאווה, "או יותר נכון שניים, כי את השלישי לא הספיק לקעקע על גופו.

הראשון, שעשה בגיל 18, היה ציור של גל, שביטא את אהבתו של עמית לים. ובמקרה הזה 'גל', שהוא כשלעצמו אנרגיה מתגלגלת ומשתנה. גם מבחינת השפה, גל הוא היפוך של 'לג' – ל"ג בעומר י"ח באייר – היום בו נפל."

בגיל 20 עשה עמית קעקוע שצמרר אותי - גולגולת מקסיקנית. כשרצה להראות לי את הקעקוע, ביקש להסביר.

'שבי אמא,' אמר, 'אני רוצה להראות לך, להסביר – אבל... אל תלחצי בסדר?'

אני ידעתי שעמית אהב את מקסיקו. ברוך, אבא שלו, לקח אותו לטיולים רבים, כך שראה כבר בגיל צעיר עולם.

ועמית מראה ומסביר לי שמקורו של האיור הוא במקסיקו העתיקה, וששם, במקסיקו, מאמינים שכשאדם מת ונשמתו עולה למעלה, צריך לשמוח עבור נשמתו.

אז נכון, הוא נורא אהב את הנסיעות האלה עם ברוך, אבל אני שאלתי את עצמי, מהיכן הגיעה ההתעסקות הזו עם המוות, ההרהורים על ההמשכיות ועל גלגול החיים והמוות.

הקעקוע השלישי, זה שמעולם לא מימש בחייו, היה מאד סימבולי. עמית רצה לקעקע פרפר נשמה. הוא כתב לי שהוא מתלבט היכן לקעקע את הפרפר.

הוא לא הספיק – הוא הפך לפרפר בעצמו - הפך לנשמה.

***

שניהם, נאווה וברוך, כהורים שכולים, מנסים אמונה ומשמעות – ואלו כחמצן לנשימה – מחזיקים אותם מעל המים.

סימני שאלה גדולים, אחיזה בזיכרון וכוחה של אמונה:

"כשאומרים לי או לנאווה לפעמים, תניחו לעמית, תנוחו ממנו, אנחנו מרגישים כאב גדול. זה כמו לגזול מאיתנו את מה שנשאר לנו. אנשים חייבים להבין שאנחנו נאחזים בזה – משם אנחנו שואבים את הכוח שלנו"

"לא אשכח מילים שאמר לי הרמטכ"ל אביב כוכבי, כאשר הגעתי אליו לניחום אבלים. במסגרת אותו הביקור אמר לי משפט שחימם לי את הלב: 'אתה יודע ברוך, הבן שלך הוא המת הכי חי שאני מכיר.'"

"יום אחד הגעתי לשבי שומרון," מספר ברוך, "בעקבות בקשה של מכר לפגוש ברב חיים קנייבסקי זצ"ל, גדול הדור.

התפלאתי. מעולם לא היה לי קשר עם הרב.

וכך מצויד במספר טלפון של אנשי הרב, הגעתי למקום.

אני מגיע לדירה קטנה. בחוץ המון רב, אנשים שרוצים להיכנס לרב, ואני אמרתי לעצמי שאין לי סיכוי שהוא מקבל אותי. אבל התקשרתי לטלפון שנתנו לי.

תוך שניות החלו להוציא את הקהל מהחדרים. מישהו יצא אלי והכניס אותי לחדרו של הרב. אני, כשהדיסקית של עמית, שתמיד-תמיד איתי, השתלשלה על החולצה הלבנה שלי.

יענקי קנייבסקי, נכדו של הרב, רוכן ואומר לסבו:

'סבא אתה יודע מי זה - זה אבא של גיבור ישראל.'

ואז הרב אומר לי:

'אני חש את הכאב שלך, תן לי לחוש את הכאב תן לי חלק ממנו.'

ואני אומר לו:

'כבוד הרב, אני מפחד שאם אתן לך רק חלק קטן מהכאב שלי, אתה לא תסיים את יומך.'

הרב מסתכל עלי ואומר: 'קראתי אותך לכאן כי יש לי מסר. הבן שלך נמצא הכי קרוב שאפשר לכיסא המלכות, בסמוך לרבי שמעון בר יוחאי ורבי עקיבה.'

אני יוצא משם הלום. נכנס למכונית. בדרך עוצר בתחנת דלק.

לפתע יוצאת מרכב אחר בתחנה בחורה שלא הכרתי.

'שלום ברוך אבא של עמית.' היא אומרת. 'אני חייבת לספר לך חלום שחלמתי.'

מה חלמת? אני שואל.

'חלמתי שהבן שלך יושב הכי קרוב לכיסא המלכות כשלצידו יושבים רבי שמעון בר יוחאי ורבי עקיבה.'

ואני עומד שם בתחנת הדלק ומתחיל לצעוק.

'מה אתה רוצה לומר לי הקדוש ברוך הוא?'

***

מאז שנפל עמית בל"ג בעומר, אוספים הוריו אבני הנצחה במסע חייהם, על מנת להבין ולחפש משמעות במה שהם מכנים - הדבר הגדול הזה הנקרא עמית בן יגאל.

"הצוואה העיקרית שלו", מספרת נאווה, "הם הפוסטים ששכתב, שלדרכם ולאורם אנחנו צועדים."

פוסט של עמית בן יגאל מיום הזיכרון, שנה לפני נפילתו.

"כל שנה מאז שאני זוכר את עצמי תמיד

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

תפס אצלי משהו יותר חזק בלב.

אני לא זוכר טקס אחד שלא גמרתי עם עיניים דומעות,

כי באמת משהו נגע בי, משהו באמת הזיז לי בלב,

משהו באמת לקח לי את הלב הוציא אותו בכוח, נתן לו מכה חזקה והחזיר אותו פנימה.

בשנתיים האחרונות אני מציין את טקס יום הזיכרון בדמות שונה מדמות האזרח

הפעם אני בתפקיד החייל על המדים עם הכומתה והתג ומייצג משהו,

ופתאום למילים יש משמעות, למעשים יש השלכות,

וכל דבר אתה משליך על עצמך ואם חס וחלילה יקרה משהו ואם לך יקרה משהו מה יקרה.

וישר מפל מכל צד של העין יורד לו לאט לאט ושוטף לי את הפנים.

מקבל את הכאפה הזאת של..

״הלו יש לך משפחה בבית שמחכים לך,

לרעש שאתה מביא איתך,

לצחוקים סביב שולחן,

לבגדים ומגבות על הריצפה,

ונשיקה על הראש למַאמוֹ,

להתקשר לאבא שאתה בדרך הביתה ולשמוע בקול שלו שהוא מתרגש גם אם לפני שעה הוא ראה אותך, ובעיקר בעיקר לראות שאתה בסדר והכל טוב..״

והמפל נהיה לשיטפון, הגרון מגרד, נשימות עמוקות כדי לעצור את הדמעות

בכל זאת, אתה על מדים..."

"רוצה לפנות לכל בן אדם בנפרד שקורא את הפוסט הזה,

קחו לכם רגע של שקט שימו שיר רגוע שאתם אוהבים,

תעצמו את העיניים,

תתרכזו בבן אדם אחד מכל 23,741 הנופלים.

אחד!

תעצמו את העיניים תראו אותו מולכם

ותנו לרגשות לקחת אתכם לאן שזה יוביל אתכם.

אני בחרתי לעצמי את דניאל פומרנץ ז״ל,

דניאל היה בוגר בית הספר שלי

אני זוכר דבר אחד בשנייה וחצי שהספקתי להכיר אותו

זה את החיוך שלו,

החיוך הרחב הזה שמרוח לו על הפרצוף.

דניאל היה חייל בחטיבת גולני גדוד 13

סיים את קורס המכים חזר ברעל יתר

ואמר תמיד שהחיילים שלו הם הכל בשבילו

תמיד הכניס צחוק ואור בכל מקום שהיה.

דניאל נפל בשנת 2014 במצע ״צוק איתן״

בהתקלות הנגמש בשוג׳ייאעה.

בן אדם מדהים,

אין אחד או אחת שמכירים אותו ולא מספרים עליו

כמה הוא בן אדם מדהים וכמה היה חביב על כולם.

יהיה זכרך ברוך.

תנוח על משכבך בשלום אח לנשק שלי.

***

"אמא," אמר לי עמית פעם, "עוד מעט את לא תעבדי קשה – את ואני נשנה את העולם. אני ואת נכבוש את הבמות."

כשאני מתגעגעת, " אומרת נאווה, "התמונות שלו, הטקסטים שלו והמשמעות של כול זה - כשאני משתפת את זה עם קהל, בהרצאות, בשיחות שלי עם אנשים, זה מחמם לי את הלב - למרות תהום הכאב האישי העצום, אני מתכתבת עם עמית באמצעות מכתבים ושם אני מספרת לו ולעולם על המסע בו אני צועדת – מסע-עמית.

התחושה שהוא עוד רגע נכנס בדלת ומגיע כהרגלו ומפתיע ולא מרפה, ואנחנו תמיד מחכים שהוא יחזור, לא רק עבורנו, אלא כגאולה לעולם כולו - זה מה שמחזיק אותנו."

ברוך ונאוה מציינים את מפעלי הנצחה:

"מפעלי הנצחה רבים הוקמו על שמו של עמית. אצטדיון כדור רגל בבאר יעקב הקרוי על שמו.

אותם 75 ילדים הקרויים על שמו של עמית מחממים את ליבנו מאד. לדעת שכל ילד זה חיים שלמים המרפאים חלקים בתוך פצע עצום.

ספרי תורה שנתרמו ונכנסו לבית כנסת בערים שונות ובצבא.

תנועות נוער, פינות הנצחה, מתקני ספורט בכל מקום בארץ, מלגות לספורטאים, פוד טראק חינם ומשלוחי מנות לחיילים, ו'חצר עמית' לאירועים ללא תשלום ואפילו פינת קפה במרכזים ישראלים במזרח הרחוק.

אך מעל הכל, המשפט הקבוע שאנחנו שומעים בכל מקום:

"הבן שלכם תפס לנו את הלב חזק."

יהי זכרו ברוך.

עמוד הנצחתנו באתר יזכור

יזכור

בראל חדריה שמואלי

איריס קהימקר

אליהו (פלח) ליכטנשטיין

אריאל-אריה ויזל

ארן-ערן צבאג

גוריון פנקר

דוד חיאק

דורון (דורי) שושני

טוהר דוד

יצחק קשקש

כוכבה שריקי

מרדכי (מוטי) עובד

סולומון-שלמה גברייה

עמית (כלפו) בן יגאל

עמית (מיצכה) חסדאי