"ועכשיו כל החברים והחברות וגם למשפחה שלי. כמה מילות סיכום לפני שאני מסיים את התפקיד שלי כאן. אני אוהב את כולכם. אני אתגעגע לכולכם המון. אל תגעגעו אלי, אל תשכחו שאני רואה הכל."

(מתוך מכתבי הפרידה שכתב בראל כשנה לפני נפילתו)

 

מילים אלו כתב בראל חדריה שמואלי ז"ל, כשנה לפני נפילתו, בעת פעילות מבצעית על גבול מצריים.

מתוך תחושה פנימית פתח באותו היום את המכשיר הנייד שלו ורשם מילות פרידה - מכתבים, אותם הקדיש לאמו ניצה, לאביו יוסי, למשפחה ולחברים - כאילו חזה את נפילתו.

שנה מאוחר יותר נפצע בראל באורח אנוש בצפון רצועת עזה, במהלך הפגנה אלימה של המוני פלסטינים לאורך גדר המערכת.

 

***

"אני אוהב אתכם המון המון. ואין דבר אחד שאני מתחרט עליו. שעשיתי בחיים. נהניתי וצחקתי, בכיתי וחוויתי. הכל מהכל. היו לי חיים ממש כיפים יחסית לילד בן 20 וקצת. מצטער אם פגעתי במישהו, זה לא בכוונה."

(מתוך מכתבי הפרידה שכתב בראל כשנה לפני נפילתו)

 

על צווארם של הוריו של בראל, ניצה ויוסי, תליון עם תמונת פניו.

נער יפה תואר, חתימת זקן וחיוך מאיר, חם וכובש.

"זה היה בראל," מספרת ניצה, "גבוה, ארוך – מטר תשעים כמעט – ותמיד, אבל תמיד מחייך.

כאמא חוויתי אותו כילד קל – טוב לב. מעולם לא התחצף, לא מרד, אפילו בגיל ההתבגרות."

 

***

בראל נולד בתל-אביב.

כבר מגיל צעיר הייתה לו תשוקה גדולה לכדורגל. הוא נהג ללכת למשחקים של קבוצת בני יהודה עם אביו יוסי.

"זה היה טקס קבוע של שנינו," מספר יוסי. "משחקי הכדורגל היו בילוי ואהבה משותפת שלנו. אבל עבור בראל זה היה הרבה יותר מרק תחביב – בראל התאהב בספורט."

כשהיה בן 5, רשמה אותו ניצה למועדון מכבי תל אביב במסגרת המתנ"ס. שנה אחר כך נפרדו יוסי וניצה. ניצה, בראל ואחיו הגדולים: אודי והילה, עברו להתגורר בראשון לציון.

"שמנו את כל המטענים שבינינו בצד" מספר יוסי, "המטרה הייתה הילדים והצרכים שלהם ועבורם גם החלטנו לשמור על קשר הדוק. לכן, למרות שגרתי ועדיין גר בתל-אביב, הגעתי בסופי שבוע לבלות עם ניצה והילדים."

"יוסי הוא אבא מדהים," מציינת ניצה. "למרות ששני הילדים הגדולים, אינם ילדיו הביולוגים, שימש יוסי כאבא עבורם, גידל אותם כילדיו, ואחרי אובדן אביהם הביולוגי, לא סבלו מחסך אב – והכל בזכותו של יוסי."

 

***

אחרי המעבר נשאב בראל עמוק יותר לעולם הספורט והכדורגל. ניצה רשמה אותו למועדון קבוצת בני יהודה.

"האינטנסיביות וההתמסרות של בראל הילד לספורט," מספרת ניצה, "רמזו כבר אז, על בראל הנער והבחור, המתמסר באופן טוטאלי לתחומי העיסוק העתידיים שלו, ובסופו של דבר לשירותו הצבאי."

 

מוקף בחברים ובאהבה

"כשעברנו לראשון לציון אחרי הגירושין," מספרת ניצה, "רשמתי את בראל לבית הספר היסודי הדרים.

כאימא רצתי לרכך עבורו את המעבר לבית ספר ולחברים חדשים.

רציתי שיינחת בצורה רכה בכיתה ובחברה החדשה. לכן גם הגעתי, בהסכמת המורה, לשוחח עם הילדים, לספר להם על בראל, ביקשתי מהם שלא יספרו לו שהייתי בכיתה.

אבל בראל לא היה צריך את זה.

כבר ביום הראשון ללימודים, הקיפו אותו חבריו החדשים לכיתה ובשעות אחר הצהריים הגיעו אלינו למשחק כדורגל במגרש שמול הבית.

הוא היה ילד אהוב ומקובל חברתית – כוכב של ממש."
 

 

ילד טוטאלי של מסירות והתמסרות

כשסיים בראל את בית הספר הדרים בכיתה ו', עבר לחטיבת ביניים  'זלמן הרן' שבגמנסיה 'גן נחום' שבראשון לציון.

"ההשקעה שלו בספורט ובעולם הכדורגל הייתה מוחלטת." מעידה ניצה.

"באותה תקופה שאף להגיע הכי רחוק שניתן. החלום שלו היה להיות שחקן מקצועי וכל כולו היה ממוקד מטרה והיה בין השחקנים הבולטים בקבוצה.

לא די היה לו באימונים ואת המרווחים שבין האימונים, דאג למלא באימונים נוספים משלו - כולל מאמן פרטי שביקש לעצמו.

בכל יום פנוי - בכל רגע פנוי - הוא חתר למטרה.

 

הרגע בו הגיע הבייתה ובישר לנו על החלטתו – את הרגע הזה לא צפינו.

בראל מגיע הבייתה בשעת לילה מאוחרת.

'אני חייב לשתף אתכם במשהו' אומר לי ולאודי אחיו הגדול.

אנחנו יושבים בסלון וממתינים למוצא פיו. ואז הוא מנחית את הבשורה.

'הגעתי להחלטה - אני פורש מהכדורגל!  הודעתי כבר למאמנים שלי ולחברים בקבוצה.'

אני מקשיבה ולא מבינה – מה קפץ על הבן שלנו?

מזה שנים הקדיש את רוחו ונשמתו לספורט. כל הבית היה מלא בחפצי כדורגל - מדים, נעליים, סמלים ופוסטרים.

מייד עלו בי גם כל אותן שנים בהן השקיע, התאמן והקריב מעצמו.

'מה קרה?' שאלתי אותו.  'איך זה יכול להיות שאתה פורש – ככה – בבת אחת?'

'תראי אמא,' הוא אמר, 'שבועיים אני מתלבט, אבל הגעתי להחלטה לתת את כולי למדינה ולצבא.'

'על מה אתה מדבר – מה המדינה קשורה לזה?'

'אימא מועד הגיוס שלי מתקרב, אז החלטתי להירשם לאימון כושר קרבי אצל דני אלוף.'

 

באותם רגעים לא הבנתי, מי זה דני אלוף? על מה הוא מדבר?

הסתבר שאלוף הוא מומחה – אחד הגדולים -  לאימון נערים לקראת גיוס לשירות קרבי."

 

"ההחלטה של בראל הפתיעה גם אותי," מספר יוסי.

"לא היה לי קל לשמוע ממנו על הוויתור שלו. הופתעתי גם כיוון שבדרך כלל היה מתייעץ איתי, מדבר איתי.

אבל בראל פרש כנפיים, היה ילד מאד בוגר לגילו ואנחנו נתנו לו את היכולות, את החופש לבחור. רצינו שיחליט מה טוב בשבילו.

אז למרות שהייתי מאוכזב שמהפרישה שלו מהספורט, סמכתי עליו וכיבדתי את ההחלטה שלו.

בנוסף הכרתי אותו היטב וידעתי שהוא ישב ושקל – החליט מה הערכים החשובים לו, ועשה החלטות לא קלות."

 

 

דרכו של לוחם

"אין יותר שמח ממני שנפלה בחלקי הזכות להגן על מדינת ישראל, על המדינה ועל הארץ שלי. להגן על המשפחה, והחברים והעם שלי – זו זכות גדולה ואם כבר למות אז למות רק ככה."

(מתוך מכתבי הפרידה שכתב בראל כשנה לפני נפילתו)

 

על מנת להגיע ליחידת העילית בה שירת במסגרת משמר הגבול, נזקק בראל לנחישות של פלדה. מהרגע שהחליט יצא למסע פיזי ונפשי. לא הרים ידיים ולא התפשר.

בראל קורץ מחומרים אחרים – של נחישות, מנהיגות וביצוע.  וכשהחליט – הלך עם החלטתו עד הסוף.

אחרי שפרש ממועדון הכדורגל, נרשם בראל לאימונים אינטנסיביים והכין את עצמו לשירות קרבי.

בימים בהם לא התקיים אימון לקח בראל שקי חול כבדים, קשר למתניו ורץ מבאר יעקב עד לחוף ראשון לציון וחזר בריצה.

לפעמים היה רץ בלילות החורף, בקור ובגשם - נעלי ספורט, מכנסיים קצרים וגופייה. היה מתרחץ באמבטיות קרח על מנת לחשל את גופו ואת רוחו.

"דבר לא עצר אותו, מספרת ניצה. "כשהתקרר והשתעל, התחננתי שייקח כדורי דקסמול כנגד צינון ולהקלה על כאבים. הוא סירב.

'אני מלמד את הגוף להתמודד. מה יהיה כשאהיה בצבא? ללא דקסמול? אני לומד להתמודד.'

 

לפני הגיוס החליט והצטרף לגיבוש של השייטת. היה זה חודש נובמבר. הטמפרטורות צנחו. בין שאר הפעילויות פקדו על בראל וחבריו לעמוד במים הקפואים. כל תנועה בלתי רצונית או אבדן שליטה היה גורם לסיום דרכו של החניך במסלול.

בסופו של דבר נשארו מועמדים בודדים בלבד - ביניהם בראל, ששרד את המסלול, כמעט עד הסוף. ממש לקראת הסיום הוא נשר.

"מבחינה פיזית," מספרת ניצה,  "הוא עבר את כל המבדקים והמבחנים. הוא סבר שאולי הייתה זו השיחה עם הפסיכולוגית, בה הודה בכנות, שהוא מוטרד, לא על עצמו, כי אם מהפחדים שלנו - בני משפחתו - מהפחד שלי כאמא החוששת לחייו.

'גם את אמא,' אמר לפסיכולוגית, 'אין לי ספק מה תהיה תגובתך.'

ההסבר שנתן לעצמו לא הקל אליו את תחושת האכזבה והכשלון שחש.

 

 ***

דווקא חוויות של כשלון, דרבנו אותו לנסות דרכים אחרות – חיזקו אותו במאבק להגיע למטרה.

נזכרת ניצה:

"יום אחד מתקשרת אלי מישהי שאיני מזהה ומציגה את עצמה כרעות ממכינת 'דרך ארץ' באשלים.  'קבעתי שאני מגיעה היום בשעה 4.' היא אומרת לי.

'על מה את מדברת? איזו רעות? זו בוודאי טעות.'

'את אימא של בראל נכון? מה, הוא לא סיפר לך?'

'סיפר לי מה?'

'הוא רשם את עצמו למכינה קדם צבאית.'

בראל חדור המטרה, לא הרים ידיים ובדק אפשרויות עתידיות לשירות משמעותי בצבא - ואז שוב הפתיע אותנו.

באחד הימים אני מתקשרת לבראל.

הבחור בתל אביב.

'מה אתה עושה בתל אביב בר?' שתף אותי.

הוא לא רצה לשתף.

הסתבר שנרשם למיונים ליחידה סודית – שאת שמה מעולם לא שמעתי.

כשניסיתי לחפש מידע באינטרנט ל מצאתי כלום.

'מה זה בר?' שאלתי'

'זה גיבוש אמא'

'גיבוש של מה?'

'אמא אני מצטער אבל אני לא יכול לספר לך.'

 

ושוב, אותו הסיפור.

בראל הגיע קרוב-קרוב לקו הסיום.

מתוך 12 שלבים נפל באחרון.

'מה היה במיונים הללו?'

בראל לא הסכים למסור אף לא רסיס של מידע. "

הוא היה נורא מאוכזב אבל לא הרים ידיים.

הוא חזר למכינה באשלים עם רעיון והחלטה –

'אני אגיע ליחידת עילית במג"ב.'

 

נזכרת ניצה:

"באחד הבקרים יוצא בראל מהמכינה ונוסע למטה מג"ב שבלוד.

מגיע לקבלה ומתעקש להיפגש עם הקצין האחראי.

'ילד, זה לא עובד ככה.' אומרת הפקידה, 'אתה לא יכול פשוט להגיע לכאן ולהיפגש עם מי שבא לך.'

'אני רוצה להתגייס למשמר הגבול. אני רוצה שיכיר אותי.'

'הקב"ט לא נמצא וגם אם כן – אתה לא נפגש איתו.'

בראל מתיישב וממתין. שעות הוא ממתין בתקווה שיקבלו אותו לפגישה. בסוף היום, כשמבין שלא ידברו אתו, הוא חוזר למכינה.

תבוסה זמנית בלבד.

למחרת הוא קם ומכין קורות חיים מודפסים. מצלם את העמוד במכונת צילום במספר עותקים גדול ונוסע עם כל החבילה הזו לבאר שבע, לתחנה המרכזית.

וכך, באמצע היום, עומד הנער ומחלק את קורות החיים שלו לכל חייל מג"ב שפוגש. מבקש אישית מכל אחד:

'תעבירו בבקשה הלאה למפקדים שלכם.'

ואז זה קורה.

יום אחד מגיע זימון. פגישה עם הקב"ט. מכתב מגיע ביום אחר עם תאריך גיוס למג"ב.

אין לתאר עד כמה היה מאושר."

 

***

 

"לאימא היקרה שלי. אני אוהב אותך, את האימא הכי טובה בעולם, יש לך חלק ענק בבן אדם החזק שאני היום. הכנת אותי לחיים האמיתיים, תמיד היית לצידי. לא אמרתי לך את זה הרבה, אבל אני אוהב אותך ומבטיח לך שאשמור עלייך מכל מקום".

 

***

"ארבעה חודשים אחרי גיוסו אנחנו יושבים בבסיס טירונות של משמר הגבול. הרמקול מכריז על מצטיין גדודי - לא חניך מצטיין ולא מצטיין פלוגתי אלא על מצטיין גדודי - בראל חדריה שמואלי.

מצלמת וידאו תיעדה את לחיצת היד שנתן לו מפקד משמר הגבול דאז, קובי שבתאי, שלחש לו – 'אתה תגיע רחוק.'

אז כמובן שלא ידענו דבר וחצי דבר על היחידה אליה רצה להתגייס.

בראל מבחינתו היה שוטר משמר הגבול. וזה כל מה שאמר וסיפר.

ואז, כמו שקורה בכל יחידות העילית, יצא בראל לגיבוש.

סיפרו לנו שהתעקש לסיים את המסלול, ממש עד לדקה האחרונה למרות שכמעט איבד את הכרתו מרוב תשישות. אמבולנס של מד"א היה מוכן לפנותו, אך בראל לא הסכים להתפנות או לנוח.

'את גופתי תפנו, אני את הגיבוש הזה מסיים!!!'

המפקדים מהטירונות שנסעו לבקרו בסוף הגיבוש, סיפרו שמפקדיו בגיבוש אמרו להם:

'איזו מפלצת שלחתם לנו? הבחור הזה לא מוותר אף פעם. לא נשבר מכלום.'"

***

בראל הצטרף לימ"ס, ליחידות המסתערבים - יחידות עילית ללוחמה בטרור, במסגרת משמר הגבול, בשיתוף פעולה עם צה"ל והשב"כ.

"ומה אנחנו ידענו?," מתארת ניצה, "כלום. חשבנו שבראל הוא שוטר משמר הגבול."

 

מה שבראל לא מספר

"אתה האוויר שלי. הענקת לי את החיים הכי טובים שרק יכולתי לבקש. אתה האבא הכי טוב שבן יכול לקבל, מסור ואוהב עם לב זהב. אני אוהב אותך, שמרת עליי בכל חיי, ועכשיו הגיע תורי".

***

"בדיעבד התברר לנו שבראל היה שותף להרבה פעולות בשטח אויב." מספר אביו יוסי. "פעולות מסוכנות אלו ביצע כשהוא בכיסוי, מחופש לערבי. אבל אנחנו לא ידענו כלום."

"אני חשבתי שזה מוזר שבראל הגיע הבייתה תמיד על אזרחי." מספרת ניצה. "והבגדים שלבש גם נראו לי מוזרים, ישנים, זרוקים כאלו. כששאלתי אותו:

'מה זה הבגדים האלה בראל? איך אתה מתלבש?'

ענה לי תמיד באיזו תשובה מתחמקת.

יום אחד, כשרציתי לכבס לו את הבגדים, נפלה חצי סיגריה צהובה מכיס המכנסיים שלו.

'ממתי אתה מעשן?' והוא נתן לי חיוך נבוך."

 

גם אביו יוסי ניסה להבין מה בדיוק עושה בראל בצבא.

"כששאלתי אותו על כך, וניסיתי להבין, תמיד אמר לי: 'אבא אנחנו בעיקר בכוננות, לא עושים הרבה, בעיקר משחקים כאן ביחידה בכדורגל ובמשחקי מחשב.' הוא חיי חיים כפולים מכורח תפקידו והוציא הרבה אנרגיה כדי להסתיר את מה הוא עושה."

"במהלך מבצע 'שומר חומות'," נזכרת ניצה' "שעפו טילים לעבר ישראל וצה"ל פעל ברצועת עזה, נלחצתי והתקשרתי אליו:

'בראל שמעת אזעקה?'

'יש אזעקה אמא? לא שמעתי כלום. אמא אל תדאגי. תביני אנחנו במקום מנותק, רחוק – לא שומעים כאן אזעקות. אנחנו כל הזמן בכוננות.'

'מה אתם עושים שם?'

'כלום. בינתיים - משחקים כדורגל.'"

 

 

חרך בחומה ותהום בלב

"אני אוהב את כולכם ואתגעגע אליכם המון. 

תשמרו על עצמכם ואני אעזור לכם ... בקיצור אני חייב לטוס, יש לי פעילות על הראש, אז לכל החברים מהמכינה, בית הספר, הצבא ומהבית ומכל מקום בעולם – אוהב את כולם."

 

21 באוגוסט 2021.

התחממות ברצועת עזה והפגנות אלימות ליד חומת ההפרדה.

 

נזכרת ניצה:

"ביום שבת לפנות בוקר, ה-28 לאוגוסט. בראל מתקשר, מדבר איתי ועם צליל החברה שלו בשיחת ועידה בווידאו.

הוא שוכב, לכל אורכו על מזרן ומחייך – תמיד מחייך.

'ברוּש היכן אתה?' אני שואלת

'בבסיס אמא.'

הוא קם, לא מראה את המקום, רק את הפנים היפות שלו.

למחרת אנחנו שומעים על ההפגנות האלימות שליד חומת ההפרדה ברצועת עזה.

זה לא קשור לבראל, חשבתי, הוא לא היה אמור להיות שם. אבל הייתה לי תחושת בטן אז התקשרתי אליו. אין מענה.

אני נעה בין חרדה לתקווה – מנסה להרגיע את עצמי – 'הוא לא קשור לזה, הוא לא נמצא שם'."

 ***

21 באוגוסט 2021. בראל מושאל על מנת לאבטח הפגנה על הגדר ברצועה. במהלך ההתפרעויות מצליח פעיל חמאס להחדיר אקדח דרך חרך בחומה ולירות מטווח אפס.

סרטון שפרסם ארגון הטרור, מתעד את המחבל היורה מעברו הפלסטיני של הגדר, תיעד את הרגע בו נפצע בראל אנושות.

במשך תשעה ימים שכב פצוע אנוש בסורוקה. [הצוות הרפואי נאבק להציל את חייו אך ללא הצלחה.

בתום תשעת הימים נפטר בראל חדריה שמואלי, בבית החולים סורוקה בבאר שבע.

 

 

חיים לצד השכול

"מאז נפילתו," מספרת ניצה, "אנחנו במלחמה יום-יומית עם הנפש. לפעמים אני לא מאמינה שבראל לא יופיע עוד בדלת. לא יחייך את החיוך הגדול שלו. הכאב הוא נורא"

"כל שעה בלילה אני מתעורר," מתאר יוסי את תחושותיו, "מתגעגע לבראל, שואל את עצמי שאלות. ועם הזמן זה רק נהיה יותר ויותר גרוע. יש לי מחשבות על מוות וגם מחשבות אובדניות.

אני הולך, כמו בטקס קבוע – כל יום – לפאב 'בראל' שפתח אודי, אח של בראל, על שמו. למקום הזה, שבראשון לציון, מגיעים חבר'ה שמזדהים עם הסיפור של בראל.

אני יושב, שומע את המוסיקה וחוזר הבייתה שבור.

בראל נורא אהב את הארץ והיה מעיר לי לפעמים - למשל כשזרקתי איזו סיגריה לא בפח. היום אני כאילו שומע את הקול שלו, וכל פעם שאני מעשן, אני מהסס לרגע לפני שמשליך את הסיגריה לפח,  זוכר מה שאמר לי תמיד והזיכרונות לא מרפים. 

אני זוכר את האהבה שלו לאחותו הקטנה אגם, את החיבוק שלהם."

"אני זוכרת שיחות היו לנו כשהיה חוזר לבסיס," מספרת ניצה, "היה מתקשר בלילה, מאבד תחושת זמן, אפילו לא היה מודע שאני ישנה.

'מה את עושה אמא?' היה שואל 'מה שלום אגם? אני מבטיח שפעם הבאה שאני מגיע הבייתה מהצבא, אהיה כל כולי עם אגם – תגידי לה.'

היה מתקשר לפעמים בצהריים. 'האם אגם הכינה שיעורים?'

אגם אהבה להיכנס לחדרו, שם היו רוקדים, שרים ומשוחחים. גם כשהיו אצלו חברים, היה ברור לכולם שהדלת שלו תמיד הייתה פתוחה לאגם.'  היה מבקש ממני לשלוח ציורים של אגם לבסיס, רצה להראות לכולם.

אגם שרקדה במשך שנים, הפסיקה לרקוד אחרי נפילתו. איך אפשר לרקוד עם עצב שכזה.

התמיכה ההדדית והזיכרון מחזיק אותנו. החברה של בראל, שהיא כמו ילדה שלנו, והחברים מהמכינה ומהצבא יקרים לנו.

יש לנו אמונה, חגגנו חגים, הדלקנו נרות שבת וקידוש. אבל מאז המקרה אני לא עושה קידוש, לא יושבת כי קשה לי – אני כועסת. כבר שנה וחצי אני לא נכנסתי לחדר של בראל – אני לא מסוגלת.

 

עקבות זיכרון

'אני יודע שאני אמות בצבא, אבל אני חושש לאימא, איך היא תגיב לזה'".

 

בזמן ששכב פצוע לא העזו בני המשפחה לגעת בטלפון הנייד של בראל.  רק בזמן השבעה התגלו בנייד שלו מכתבי הפרדה ששלח, שנה לפני מותו, כשהיה בפעולה מבצעית בגבול מצריים. מכתבים אותם שלח לבני המשפחה ולחברים.

לאחותו הגדולה הילה כתב בראל:

"את הדוגמה ללביאה אמיתית, שתזכי לנחת ותגדלי את הילדים היפים שלך באושר".

לאחיו הגדול אודי כתב עד כמה הוא מעריץ אותו, וביקש שישמור על המשפחה.

"אתה מוכן לתת את כל כולך בשביל בן אדם שאתה אוהב, אתה מודל לדוגמה בשבילי תמיד", כתב בראל. "אני אוהב אותך הכי בעולם אחי הגדול. תבטיח שתשמור על המשפחה, תהיו מאוחדים ואל תתנו לכלום להפריד ביניכם".

אודי שקרא את המילים הללו הסביר בראיון שנתן:

"הוא כתב את זה באפריל 2020, הוא ישב וחשב על כל הסצנה, אם זה יקרה מה נרגיש. הוא ידע שדבר כזה יפרק את המשפחה, ואנחנו באמת מפורקים".

"בפתקים בטלפון", סיפרה אחותו הילה. "מצאנו את הפתקים – פתקי הפרדה.

אחד המשפטים הראשונים שקפצו לעיניים היה:

'אני יודע שאני אמות בצבא, אבל אני חושש לאימא, איך היא תגיב לזה'".

 

"ארבעה חודשים לפני המקרה," מספרת ניצה, "התקיים טקס לחללי צהל.

בראל ומפקדו תכננו להקליט דואט יחד – 'לבכות לך' - שכתב והלחין אביב גפן, ולהקדיש אותו לזכר החללים. אך בשל תגבור כוחות וקוצר הזמן, לא הספיקו לסיים את ההקלטה, רק את הפזמון, והדואט השלם לא יצא לפועל.

ארבעה חודשים לאחר מכן, הושר השיר, אולם הפעם לזכרו של בראל.

מפקדו של בראל "ד"  הוא זה שהחליט לסיים את המשימה של השניים. הוא לקח הקלטה של בראל שר את הפזמון אותו הספיק להקליט, הקליט את השיר והטמיע את קולו של בראל בפזמון,  לתוך הדואט עם מפקדו.

היצירה המרגשת הזו יצאה לאוויר העולם, כפי שרצה שבראל ז"ל. ומשמשת גם היא, סוג של הנצחה, משמרת את קולו.

 

בראל קיבל עיטור מופת לפני כמה חודשים.

במשך שנה שמונה ספרי תורה יצאו לזכרו. ספרים יקרים, שאנשים מכל קצוות הארץ תרמו והוציאו לזכרו.

אודי פתח פאב על שמו "בראל".

"חיפשתי דרך לשלב גם את העיסוק שלי ושבעזרתו אגשים את עצמי ועל הדרך אוכל להנציח את אחי. רציתי להניף את שמו בגאווה ובגאון. אני מעריך את הטקסים הרשמיים והעצובים, אבל לי היה חשוב לעשות את זה בדרך אחרת. בראל היה רוצה שנזכור אותו בדרך השמחה, בדרך של גאווה ולא בדרך של בכי ושירים עצובים". סיפר אודי למגזין אינטרנטי.

גם שביל בראל מתוכנן בעוטף עזה. פארק עתידי על שמו, עם גשר על שמו, ותחנות האזנה עם הקלטה של סיפורו.

הזמר אדיר גץ הלחין והקליט חלק ממילות הפרדה שכתב בראל שנה לפני נפילתו.

משפחתו של בראל נלחמת על האפשרות להשתמש בזרעו, לדור המשך. לצורך כך נלחמים על חוק ההמשכיות, שעבר קריאה טרומית בכנסת, אך בינתיים נעצר.

המאבק להמשכיותו עדיין נמשך.

הגעגועים לבראל קשים מנשוא והזמן אינו מרפא.

יהי זכרו של בראל חדריה שמואלי ז"ל, ברוך.

 

עמוד הנצחתו באתר יזכור