טוהר דוד
טוהר דוד
סיפור חייה
"... גם אם יהיו אנשים שרוצים את רעתך, אל תפגע באחר לעולם. גם אם פגעו בך במכוון, תבוא ממקום גבוה יותר ותאמין לי, לך יהיה את הטוב ביותר בסופו של דבר..."
(מתוך ברכה שכתבה טוהר דוד ליום ההודת ה-16 של אחיה שליו)
ילדה של הטבע
טוהר נולדה ביום ד' בחשוון תשנ"ז (4.11.1997), בבית החולים אסף הרופא, אחרי שנה וחצי של ניסיונות התעברות שעברה אמה ויויאן.
"כשייעצו לי ללכת למקווה טהרה," מספרת ויוויאן, "אמרתי לעצמי, שאם אכנס להיריון, אקרא לילדה בשם משמעותי הקשור לתהליך הטבילה במקווה.
וכך הגיעה טוהר לעולם."
השם טוהר מסתבר, היה הרבה מעבר לשם - וכשמה כך הייתה טוהר בחייה,
ילדה של טוב לב, חופש, סקרנות שאינה יודעת גבולות ושל טבע.
אמה ויויאן מספרת:
"כשלקחתי אותה מגן הילדים, התארכה הדרך הבייתה. במקום 5 דקות הסתובבנו שעה שלמה. טוהר סרבה לשבת בעגלה. היא רצה עירומה, הביטה בעצים, בפרחים ובפרפרים, חיפשה אצטרובלים, חלזונות, חקרה את העלים, בחנה עלה-עלה והציפה אותי בשאלות.
היא אהבה לרוץ יחפה, לחוש את מגע העשבים או את החול בין האצבעות. אהבה את חוף הים שם ליקטה אבנים וצדפים, ובפוסעה על החול נראה היה כאילו התמזגה עם הטבע."
לא פלא אם כן ששמות החיבה שדבקו בה היו: מוגלי ופוקהונטס.
כשהייתה טוהר עדיין בגיל הרך, נורא אהבה להרכיב פאזלים של בעלי חיים ושל דולפינים – וככל שהיו מורכבים יותר – מה טוב.
כשהייתה בת ארבע נולד אחיה שליו. המשפחה עברה להתגורר בבאר יעקב. בביתם החדש היא בחרה את החדר עם המרפסת וביקשה מאמה לשתול פרחים בעציצים ולהניח כרית פוף כדי שתוכל לישון מדי פעם בחוץ.
מכיתה א' למדה טוהר בבית הספר היסודי הדרים שביישוב מגוריה. הוריה מספרים שהיא לא הייתה מוכנה לשבת לקרוא או ללמוד בתוך הבית אלא רק בחוץ, בחיק הטבע.
בשנת 2008, כשהייתה טוהר בכיתה ה', עברה המשפחה להתגורר בנס ציונה. אור, אחותה של טוהר, נולדה בחודש ספטמבר של אותה שנה.
אישיות אנליטית וחומלת
לטוהר היה זיכרון חזותי טוב, מגיל שנתיים אהבה לשחק במשחקי זיכרון. היא קלטה מהר והכירה בעל-פה את כל השירים מהספר "מאה שירים ראשונים" (שליקטו דניאלה גרדוש ותלמה אליגון).
כשהתבגרה אהבה גם לשחק בפאזלים ובשחמט, משחקים שרמזו כבר אז על הכישרון האנליטי-מתמטי שאפיין אותה, אותו כנראה ירשה מאביה אברהם, העובד כמהנדס בתעשייה האווירית.
לצד הגישה האנליטית היה בה גם צד רוחני עמוק, משולב אינטליגנציה רגשית, כזו שבאה לידי ביטוי בחיפוש משמעות ובראיית עולם המתייחסת לאחר ולחלש.
איש לא נעלם מעיניה של טוהר. היא תמכה בילדים שסבלו מחרם חברתי או מחוסר קבלה, גילתה חברות ונאמנות, והצליחה להתעלות על לחצים חברתיים. ראתה את הטוב שבכל אחד ואחת, וגייסה את כוחותיה על מנת לעזור לחלשים.
מספרת אמה ויויאן:
"כשהייתה בכיתה ז', קראו לה חבריה בשם: 'טוהר לב'. כששאלתי אותה מדוע קוראים לה כך, אמרה, שיש פסיכולוגית שזה שמה, ושחבריה הדביקו לה את השם הזה בגלל שהייתה מקשיבה להם ומייעצת להם. וטוהר אכן ייעצה להם: מה לומר וכיצד לנהוג על מנת להשיג את מטרותיהם.
'ככה הפכתי לפסיכולוגית של כולם.' הסבירה לי."
לא פלא שעם הדחף הזה להשפיע על העולם הייתה בה שאיפה להפוך לקצינה בצה"ל ולשנות דברים.
"הייתה לה רגישות מדהימה לסובבים אותה," מספרת ויויאן, "ממש סנסורים לזיהוי ולאבחון קשיים לילדים ולמבוגרים שנזקקו לסיוע. יתכן שבגלל שסבלה בעצמה מלקות שמיעה מולדת, באוזן ימין, יכלה טוהר להבין את כאבו של הזולת.
מגבלתה האישית אגב, מעולם לא עמדה בדרכה – להיפך – רק העצימה את יכולותיה."
להסתכל על הכוס מלמעלה
על לקות השמיעה החלקית שלה הצליחה טוהר לחפות באמצעות קריאת שפתיים, מה שהפך ברבות השנים ליכולת להתבונן על פניו של אדם ולקרוא אותו - ממש "לראות אותו כפי שהוא".
"כאשת חינוך ומנהלת גן," מספרת ויויאן, "הייתי מראיינת לעתים עובדות לתפקידיי סייעות. טוהר כנערה צעירה הייתה יושבת לצדי, מסתכלת על המרואיינים, בוחנת אותם במבטה. אני באמת לא יודעת איך עשתה את זה, אבל האבחון שלה היה מדויק, היא ראתה דברים שנסתרו מעיני.
בתחילה לא לקחתי את דעתה ברצינות, אבל עם הזמן הבנתי עד כמה ראתה לתוך נפש האדם."
אברהם, אביה של טוהר, מהנדס בתעשייה האווירית, מספר על תפיסת העולם של בתו:
"לטוהר הייתה ראייה חיובית על משמעות החיים.
פעם הסבירה לנו שהפתגם :'לראות את חצי הכוס המלאה', אינו מדויק, שכן, מי שמסתכל על חצי הכוס המלאה, עדיין רואה גם את החלק הריק.
'זה הכל תלוי בזווית הראייה וצריך להסתכל על הכוס מלמעלה', אמרה. 'מלמעלה נראית הכוס תמיד מלאה. צריך להתבונן בכל אדם ולראות את כל הטוב שבו... כולנו אנשים טובים ובכך צריך להתמקד."
"טוהר לא האמינה ברוע," מספרת ויויאן, "אלא רק בסבל של אנשים, הגורם להם לאבד את הדרך. זו אולי הנקודה היחידה בה היינו חלוקות."
"...יש הרבה אנשים טיפשים ורעים ויחד עם זאת המון אנשים טובים. אנחנו צריכים לדעת את מי אנחנו רוצים בחיים שלנו. תמיד תבחר בקפידה ... אני מאחלת לך, שתעריך כל מה שקורה סביבך ותהנה מהדרך ולא רק מהיעד..."
(מתוך ברכה שכתבה טוהר ליום ההולדת ה-16 של אחיה שליו)
אור גדול
טוהר הייתה ילדה יפה, בעלת נוכחות, חיוך רחב וחום אנושי.
וויויאן מספרת שכל פעם שנכנסה הביתה, סחפה בכריזמה שלה את תשומת ליבם של כל בני המשפחה.
"חבריה נהגו להגיע אלינו, לשבת בגינת הבית עד השעות הקטנות של הלילה. הייתי שומעת אותם מדברים, מצחקקים, נהנים מן הדברים הקטנים - מהחברותא.
לצד זאת היא הצליחה לשלב בין חיי החברה שלה והלימודים. הייתה תלמידה מצטיינת – בעיקר במתמטיקה. היא לא ממש הקפידה לעשות שיעורים ברוב המקצועות, אבל למתמטיקה היא התמסרה. החברים שלה תמיד אמרו עליה שהכינה שיעורים במתמטיקה כמו שמכינים צ'יפס – בקלי קלות.
עוצמה ללא רוח וצלצולים
"לטוהר הייתה נוכחות שקטה וחזקה," מספר אברהם, "היא לא הייתה זקוקה לרוח וצלצולים. בשקט שלה היא עטפה את כולנו באהבה. הכרת התודה שלה לחיים ולסובבים אותה הייתה בולטת. כשקיבלה משהו, אפילו הקטן ביותר, הייתה מוקירה תודה, לפעמים עשר פעמים.
בבוקר היה לה קשה להתעורר לפעמים. הייתי מכין לה נס קפה ועוגייה והיא הייתה מחבקת אותי ואומרת:
'נסיך שלי, חיים שלי, אין עליך.'"
"היא הייתה ארטיסטית, סטנדאפיסטית, תמיד עשתה לנו הצגות כשהייתה קטנה." מספרת ויוויאן. "מגיל צעיר הלכה לחוג דרמה.
אמנם הייתה מתאכזבת כשלא קיבלה תפקיד מרכזי בהצגה כזו או אחרת, אבל כשנפלה ההחלטה הייתה טוהר משקיעה את נשמתה בתפקיד, משני ככל שיהיה. בין ששיחקה רקדנית בטן או אפילו חמור, היא גרמה לכולם להתלהב ולהתאהב. הנוכחות שלה הייתה של שמחה ושל אהבה. היא הייתה מרימה את האנרגיה והחיוך שלה היה ממלא את החלל."
אמפטיה ורגישות ללא גבולות
אחת לשבוע יוצאים בני נוער בבאר יעקב, ליום של פעילות בבית גיל הזהב בעיר, פעילות המוקדשת לזכרה של טוהר ומתקיימת באופן קבוע ביוזמת העירייה.
בני נוער לובשים חולצות טי הנושאות את שמה של טוהר, הולכים לבית גיל הזהב בעיר ומקדישים את זמנם לקשישים.
כיצד ומדוע באה לעולם דווקא פעילות הנצחה מבורכת זו?
"חלק מהאישיות שלה," מספר אברהם, "הייתה אמפטיה נדירה לקשישים.
טוהר הרבתה להתנדב, לשבת עם הקשישים לסייע להם בפעילויות שונות שהיו להם בבית גיל הזהב."
"בין אמא שלי מרים, סבתא של טוהר,לבין טוהר," מספרת וויויאן, "הייתה אהבה עמוקה. אני זוכרת שאמא שלי נהגה לחבק את טוהר חיבוק שכזה, שנדמה היה כאילו נאחזת בטוהר כמו הייתה אמא שלה. וטוהר שהייתה אימהית ומחבקת, הכינה לה את האוכל שאהבה.
גם לאביו של אברהם, שלמה ז"ל, היה קשר מיוחד עם טוהר.
"אבא שלי, שהיה חולה סכרת, אהב את טוהר אהבה עזה. באחד הימים, כשהייתה בגיל 4, ישבה לידו. כשראתה שהוא סובל החלה לעסות את רגלו. אבא החל לבכות מרוב התרגשות.
אחרי פטירתו ביקשה ממני טוהר שאתלה את התמונה שלו בחדרה. והנה, היום אני מביט אחורנית ורואה שאיבדתי את שני האנשים הכי יקרים בחיי – את אבא שלי ואת טוהר."
"אני לא צריכה אף אחד ואף גבר כדי להרגיש טוב ושלמה עם עצמי. אני צריכה לקבל את עצמי כפי שאני, כדי שהביטחון יהיה גבוה. להרגיש הכי מושלמת בלי שאף אחד יגיד לי זאת. לתפוס מעצמי ולא לתת שלאף אחד מהוריד ממני. אני בחורה עדינה נשית ועם זאת אגרסיבית... אני הכי מושלמת ללא תחרות והשוואות לאחרות "
(מתוך רשימות שרשמה לעצמה טוהר במחברת אישית)
"תעשי כל מה שאת אוהבת" – נערה עם חכמה של זקנה
אחת התכונות שאפיינו את טוהר, הייתה בגרות נפשית יוצאת דופן – התבוננות על המציאות כאילו חייתה המון שנים וראתה דבר או שניים בחייה.
"כשאיבדתי את טוהר איבדתי לא רק בת. איבדתי את חברתי הטובה ביותר ואת המדריכה שלי לחיים.
לנערה הזו הייתה חכמת חיים של זקנה.
כשטוהר הייתה בת 19 וחצי, חוויתי משבר מקצועי. אחרי 13 שנים בהן ניהלתי גן ילדים בשם "חם וחכם" שהקמתי בעשר אצבעותיי, צמח הגן והתרחב יותר מדיי. היו הרבה סייעות שבאו והלכו, מצאתי את עצמי 'רצה אחרי הזנב' והגן לא היה רווחי.
במובן מסוים איבדתי שליטה והגעתי למסקנה המצערת שעלי לסגור את הגן ולחפש משהו אחר - קטן יותר.
טוהר באופן הכי טבעי עמדה לצידי כיועצת ותמכה בי ובהחלטותיי. באותה תקופה, הייתה טוהר עבורי בת, חברה ויועצת נהדרת.
טוהר אמרה לי: 'כמו בשיר, 'תעשי כל מה שאת אוהבת", אנחנו נלך לחפש גן אחר,' ונתנה לי את הכוחות שמהנפילה הזו אוכל לקום שוב.
שלוש שנים לאחר מכן ניהלתי גן מטעם משרד הרווחה בפתח תקווה. חשבתי שכמנהלת שכירה בארגון שכזה יהיה לי יותר קל אבל גם שם היו בעיות ובירוקרטיה ממסדית, לצד משכורת זעומה.
שוב התייעצתי עם טוהר והיא, שהיית מאד יצירתית, הציעה לי לשקול ולפתוח פעם נוספת גן חדש משלי - אבל הפעם הציעה לחשוב על המטרות, על המסרים והערכים שהגן ייצג ואותם אשדר החוצה. היא יעצה לי להשתמש ברשת החברתית.
'נעביר מסרים וערכים על הגן, שאין אותם עדיין בתרבות שלנו' אמרה.
אז לא הבנתי לעומק למה בדיוק התכוונה. מה שברור לי שהיא רצתה באמצעות כלים טכנולוגים להעביר את החזון ולסייע לי לצמוח.
טוהר עזרה לי למצוא שם לגן, לחפש אחרי רעיון, לבחור מקום, שהיה נכון, גם מבחינה אנרגטית אך גם פונקציונאלי. לבסוף אחרי חיפושים רבים, מצאנו בפתח תקווה.
טוהר גרמה לי להאמין בעצמי. העלתה לי את הבטחון.
השם שנבחר היה 'גנונה', שמשמעותו כפולה: הגנון שלה או הגנון של אלוהים – ומדוע?
'כי כל מה שאת תעשי,' אמרה לי טוהר, 'את לא יכולה באמת לשלוט במציאות ובאיך שהחיים מתנהלים.'
טוהר עזרה לי אפילו בניסוח ובצורת ההודעות ששלחתי בוואטסאפ להורים. "
שואפת לכוכבים
אברהם מספר על הבחירה הלא שגרתית של טוהר, ללמוד בבית ספר תיכון ייחודי.
"טוהר לקחה מויויאן את החלק הרגשי, וממני את הגישה לטכנולוגיה.
תמיד הייתה סקרנית לגבי הקריירה שלי. הייתה יכולה להקשיב לי שעות על גבי שעות כשהייתי יושב איתה ומספר לה על מהות העבודה שלי, והיא הייתה חוקרת אותי ויורדת לפרטי פרטים."
בכיתה ז' החלה טוהר ללמוד בקריית החינוך השש-שנתית על שם בן יהודה שבנס ציונה, שם למדה עד כיתה ט', אז גם הכירה את החבר הראשון שלה עידן, שהיה אהבתה הראשונה. השניים היו זוג עד שסיימה כיתה י"ב.
כשסיימה את לימודי התיכון שלה בחטיבה, יכלה טוהר להמשיך וללמוד בבית הספר התיכון האיכותי שבעיר, אך היא בחרה בדרך אחרת – ייחודית.
"בתקופה בה התלבטה היכן ללמוד," מספר אברהם, "מצאתי ממש במקרה עלון מידע של בית ספר הולץ בתל אביב."
על בית ספר הולץ נכתב בין השאר: "בי"ס תיכון ומכללה המתמחה בחינוך והכשרה לכל מקצועות התעופה – ייחודי בארץ במגמות מכונות, בקרה ואנרגיה, אלקטרוניקה מחשבים. תלמידי ביה"ס מכיתות ט' ועד י"ב המגיעים מכל הארץ בעלי מוטיבציה גבוהה ללימודי התעופה ולשירות במערך הטכני בחיל האוויר."
"הראיתי לה את הפרוספקט והיא נדלקה." מספר אברהם.
"אני חששתי ," נזכרת ויויאן, "הראתי לטוהר את הנתונים:
95% מהתלמידים הם בנים, 'וחוץ מזה,' אמרתי לה, 'תאלצי לנסוע לתל אביב, תתנתקי מהחברות.' אבל היא התעקשה, רצתה להיות במקום בו חשבה שתוכל להשפיע ולהתפתח. טוהר ידעה בדיוק מה היא רוצה."
טוהר נרשמה, עלתה על מדי שוחרים ונסעה ללימודים בתל-אביב. היא המשיכה את לימודיה לתואר הנדסאית בכיתות י"ג ו-י"ד.
טוהר התגייסה לצה"ל ביום 17.7.2017 והחלה לימודיי קורס קדם צבאי במגמת חשמל ובקרה בבסיס בית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה.
את בית הספר סיימה עם פרויקט גמר על חשמל ובקרה. עשתה טירונות בבסיס הטכני של חיל האוויר בחיפה, בפלוגת ארד.
בטירונות הפכה לדמות מרכזית, כזו שאפילו המפקדות לא היססו לשמוע את דעתה ולקבל את עצתה. היה ברור שטוהר בשלב זה יועדה לקצונה.
היו לטוהר תוכניות גדולות. היא נרשמה ללימודי פסיכומטרי מתוך מחשבה על לימודים אוניברסיטאיים בעתיד. היא עשתה קישור בין לימודיה בתחום החשמל לפעילותו של המוח האנושי, רצתה ללמוד מדעי המוח ולהמציא פטנט שיתגבר על אירועים מוחיים.
תחומי העניין שלה גלשו גם לאסטרונומיה, וכשמלאו לה 20, ביקשה מאביה ליום ההולדת טלסקופ, על מנת שתוכל להתבונן בכוכבים.
אברהם נזכר:
"טוהר אמרה לי: 'אבא אני רוצה להמשיך בדרך שלך בעולם הטכנולוגי.'
ללא ספק היא הייתה שילוב של ויויאן ושלי, אבל השלם של טוהר היה גדול מסכום חלקיו – היא הייתה גרסה טובה יותר של שנינו."
"היא הייתה מבריקה," מוסיפה ויויאן, "היא לא נזקקה לשבת וללמוד הרבה כדי להצליח והייתה אוטודידקטית. היא מעולם לא נזקקה לשיעור פרטי ותמיד הצליחה בכוחות עצמה. אפילו החולשה שלה לאחר לעיתים קרובות לשיעורים, נתקלה בוויתור מצד מוריה. הם לא יכלו לכעוס עליה בזכות החיוך שלה, הכישרון וטוב הלב."
"... טוהר הצליחה ללמד אותי דברים חדשים ולגרום לי להסתכל על הדברים מזווית אחרת"
(בר לוקייר – המפקדת האישית של טוהר בטירונות)
***
השתלשלות האירועים שהביאו לפטירתה של טוהר, הותירה באוויר שאלה ללא מענה. האם יהיו תהליכים שיביאו לחשיפת האמת לגבי מה שהתרחש באותו סוף שבוע נורא?
ימים יגידו.
מה שברור הוא שביום חמישי 3.8.2017 יצאה טוהר לחופשת סוף שבוע ונסעה לבית סבתהּ לארוחה.
ויויאן זוכרת את אותו חיבוק עז שקיבלה מטוהר, כשהגיעה עם אחותה הצעירה, אור, לביתה של הסבתא. "היא כמעט הפילה אותי בחיבוק הזה."
"יום למחרת, בערב שבת," נזכרת ויויאן, "אמרה לי טוהר שהיא רוצה לצאת עם חבריה לבילוי. היא נראתה לי עייפה, אבל היא נורא רצתה.
זמן קצר לאחר מכן יצאה למסיבה באזור הדרום ממנה לא שבה.
טוהר נפלה ביום ט"ז באב תשע"ז (8-8-2017), בתקופת שירותה הצבאי, לאחר שאיבדה את הכרתה במסיבה. היא אושפזה במשך ארבעה ימים בבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם נפטרה בעקבות כשל רב-מערכתי מורכב.
היא הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר יעקב. הותירה את הוריה אברהם ווויואן ואת האחים, שליו ואור.
בר לוקייר, המפקדת האישית של טוהר בטירונות, ספדה לה:
"מהרגע שטוהר הגיעה לטירונות ראו שיש לה את הרצון והאש בעיניים להתחיל את שירותה הצבאי ולתרום מהידע המגוון שלה לכל הסובבים אותה.
טוהר הייתה תמיד עם חיוך על הפנים ונהנתה מכל רגע במהלך היום-יום שלה בבסיס. ברגע שנלקחה לריאיון אישי אמרה שברצונה לצאת לקורס פיקודי בכדי להיות מפקדת ולהעביר הלאה את הערכים בהם היא מאמינה.
אנו מפקדיה ראינו את התכונות האלו בה ובטוחים אנו שיכלה להיות מפקדת מצוינת. ניתן היה לראות שטוהר מקבלת ומכילה כל אדם אשר היה בסביבתה, והיה חשוב לה לעזור ולתרום כמה שיותר.
בנוסף, טוהר הייתה חיילת בעלת אחריות גדולה גם לעצמה וגם לסובבים אותה. היא העדיפה תמיד שידאגו לצורכי החיילות האחרות לפניה, ונתנה לכל חייל את המקום הנוח לפנות אליה.
בתור המפקדת האישית של טוהר, גם לאחר הכשרה של חמישה חודשים שעברתי בכדי להיות מפקדת, טוהר הצליחה ללמד אותי דברים חדשים ולגרום לי להסתכל על הדברים מזווית אחרת."
איך ממשיכים?
ההתמודדות עם האובדן והשכול היא יום יומית. בני המשפחה מתמודדים, מנתבים את דרכם באפלה, כל אחד בדרכו, מנסים למצוא תקווה.
מספרת ויויאן:
"אחרי פטירתה של טוהר לא יכולתי לסגור את הגן שלי - 'גנונה'. ילדי הגן היו אצלי תמיד במרכז, חשתי מחויבת עמוקה. אבל האובדן גבה ממני מחיר כבד מנשוא.
על פניו המשכתי לעבוד כרגיל וכי מה אומר להורים? סליחה היה לי אסון ואני סוגרת?
לא שיתפתי אותם במה שקרה לנו – מי שידע – ידע. הייתי צריכה לחייך למרות כל מה שקרה – כאילו שאני בסדר.
אבל הסימנים הראו אחרת. לא הייתי אני.
שנים הייתי אנרגטית – לא ידעתי מה זו עייפות. לפתע לקראת השעה 12 בצהריים הרגשתי תשושה. היה לי ברור שהגוף מאותת לי שמשהו לא תקין איתי.
מצבי הנפשי היה קשה. איבדתי את הילדה שלי. חשתי שאנשים לא מבינים אותי, וחלק מהאנשים לא התחשבו. חלקם לא קישרו או שלא ידעו מה שעבר עלי.
'אם את צוחקת' בטח שאלו את עצמם: 'למה את צוחקת? את שפויה? הריי איבדת ילדה.
'אם את בדיכאון' – אז: מה פתאום? את אמורה לתפקד, לחייך - את מנהלת כאן גן ילדים.
הם פשוט לא ידעו מה שקורה בפנים.
ואז פרצה מגפת הקורונה. 'גנונה', כמו שאר מוסדות החינוך נסגר.
הגן נסגר, אבל שכר דירה וארנונה הייתי חייבת לשלם – ההפסדים היו גדולים.
במקביל המליצו לי לעבור בדיקות רפואיות. ואז התגלה גידול סרטני - למרבה המזל בשלבים מוקדמים.
עברתי ניתוח – הגידול הוסר בהצלחה, אבל נפשית הייתי שבורה.
באותם ימים גברה אצלי תחושת האבדן. אבדן הבריאות, הגן ועל הכל אבדן הבת שלי טוהר, שהייתה חברה, שותפה ויועצת לחיים.
היה לי קשה אפילו להיכנס למטבח. הזיכרונות הציפו אותי, שהריי היינו עושות ביחד את הכל, כולל בישול ואפייה. נזכרתי בימי שישי אז הייתי יד ימינה, הסו שף שלה. כל כך מוכשרת היא הייתה. הייתי הולכת לקניות איתה, אפילו לבשנו את אותם הבגדים.
פעם אמרה לי: 'אימא אם היית גבר הייתי מתחתנת איתך.' ולפעמים עטפה אותי ואמרה: 'את התינוק שלי.'
פתאום נותרתי בלעדיה.
ידעתי שאני חייבת למצוא דרך להתמודד, לא להרים ידיים.
את הדרך שלי לצאת מהמצב הזה, מצאתי בהשראתה של טוהר, באמצעות עזרה לאחרים.
כגננת לשעבר ומורה עם תואר שני בחינוך, החלטתי להיכנס וללמוד את תחום ההוראה המתקנת, האבחון הדידקטי והטיפול הרגשית בחרדות ובדיכאון קל. הייתה זו דרך לעזור לעצמי אחרי נפילתה של טוהר, באמצעות עזרה לאחרים. במקרים מסוימים אני עושה את זה גם ללא תמורה.
זו התרפיה והייעוד שלי."
"תדע להוקיר תודה תמיד, בעיקר לאנשים שאוהבים אותך ולכל אדם באשר הוא אדם. ובראש ובראשונה להורים המדהימים שלנו... יהיו לך בחיים עליות ומורדות ואל תפחד הכל לטובה. אדוני איתך, בטח בו תמיד, רק תמשיך לדבוק בדרך שלך, ביפה ובטוב..."
(מתוך ברכה שכתבה טוהר ליום ההולדת ה-16 של אחיה שליו).
דיון עם אלוהים וחשבון נפש
אברהם מספר שבגיל 15 כתבה טוהר פוסט בפייסבוק על היופי שבפנימיות.
"כשהייתה טוהר איתנו, מספר אברהם, "הייתי מרוכז כולי בעבודה ובפרנסה. רק אחרי פטירתה ירדה עלי סוג של הארה, מעין חשבון נפש מול אלוקים, כאילו אמר לי: 'תתעורר על החיים שלך.' חשתי אשמה שלא החזרתי לטוהר אמפטיה במידה ובעצמה שהיא נתנה לי.
'אתה אבא לתפארת.' הייתה אומרת לי, או קוראת לי 'אבוש'.
אחרי פטירתה של טוהר, נזכרתי שכשהייתי ילד, גם לי היה את הטוהר הפנימי הזה, את התמימות ואהבת החינם שהייתה ונשחקה עם השנים. טוהר שמרה על התמימות שלה, על אהבת החינם.
אבדנה גרם לי זעזוע שהחזיר לי את התובנה, החזיר אותי חזרה לטוהר הזה שהיה לה ושאותו איבדתי, החזיר לי את אהבת החינם.
דרך החזרה בתשובה אני מתחבר שוב לטוב. לעצמי האמיתי שלי. בחוויה שלי יש לי איזו אשמה כאבא, שלא נתתי לטוהר את מה שהייתה צריכה.
הייתי שקוע מדיי בפרנסה ובעבודה, ואחריות הפרנסה הפכה אותי לפחות איש משפחה וליותר איש עבודה.
הדרך החדשה שבחרתי עוזרת לי להתמודד, עוזרת לי לחזור לאני האמיתי שלי."
***
משפחתה של טוהר, הוריה אברהם וויויאן, אחיה הקטנים שליו ואור, אוספים את שבריי חייהם, מתמודדים, מתעקשים לקחת בידיהם את השליטה בחזרה על חייהם, למרות העצב הנורא והפחד.
הם לא מפחדים לבקש עזרה וייעוץ כשצריך ומישירים מבט גם לפחדים – מתמודדים באומץ.
זיכרון אישיותה המיוחדת, החזקה והאמפטית של טוהר, עוצמתה הנפשית והבחירות שעשתה בחייה, מפיחים בבני משפחתה את ההשראה להתמודדות היומיומית שלהם.
מיזמיי הנצחה
מחלקת הנוער של באר יעקב פתחה כאמור פרויקט – מיזם על שמה של טוהר דוד – במסגרתו מגיעים יום בשבוע בני נוער לבית גיל הזהב בבאר יעקב. לקיים פעילויות עם הקשישים. במסגרת הפעילות לובשים בני הנוער חולצות הנצחה לטוהר.
מאות מנות מחולקת לנזקקים. וויויאן מעבירה הרצאות בחיל האוויר על סיפורה של טוהר.
לזכרה של טוהר הופק גם סרטון יוטיוב שכותרתו – "טוהר דוד ז"ל, סרטון עבור ערב שירי לוחמים".
יהי זכרה ברוך.