סולומון-שלמה גברייה
סולומון-שלמה גברייה
סיפור חייו
"מלאך בדמות אדם"
כך מתארים את סלומון גברייה ז"ל חבריו ממשמר הגבול.
עוד אומרים עליו שהוא: "אחד שדאג קודם כל לחברים ורק אחר-כך לעצמו ...שנהג להסתכל אחורה, גם לאלו שהיה להם קשה, עזר, נתן כוח להמשיך, דחף פיזית ונפשית, נתן מילים טובות, ולא אהב כשלא חייכו – תמיד ניסה לדובב, ולעודד... "
***
בביתו של מיהרט, אביו של סולומון, תצלום - אחד מיני רבים.
בתצלום בחור צעיר ויפה תואר, לבוש מדים, עיניים גדולות, עיניי נער טובות, המקרינות שקט, רוגע ותמימות נערית.
התמונה גם מטעה, שכן אינה מגלה את כול האמת - את האמת של בחור שהעמיס על כתפיו אמפטיה ודאגה אין סופית לרווחת משפחתו, לסובבים אותו אך גם לזרים מוחלטים, תוך הקרבה עצמית, כזו שהביאה בסופו של דבר לסיכון חייו ולמותו בטרם עת.
אומרים שהבחירות שעושה אדם בסיפור חייו, מגדירות אותו – לא הצהרותיו, לא מילותיו אלא מעשיו.
סולומון גברייה ז"ל משקף בבחירות שעשה בחייו את אדניו של סיפור סולידריות וגבורה ישראלי – דווקא בעידן בו בני נוער וצעירים רבים, מרוכזים בעצמם ובצרכיהם.
ביום ו' בתשרי תשע"ח (26.9.2017), ניסה מחבל חמוש לחדור דרך עמדת הבידוק במחסום שנמצא בכניסה ליישוב הר אדר. מי שהיה שם וחסם אותו בגופו, היה סולומון גברייה שאיבד את חייו תוך מעשה גבורה.
באותו אירוע נרצחו גם אור אריש ויוסף עותומאן ז"ל, שני מאבטחים, ורכז הביטחון של היישוב הר אדר, נפצע קשה.
על מנת להבין את גדלות הרוח וגודל ההקרבה של סולומון גברייה ז"ל, עלינו ללוות ולהכיר את סיפור מסעו האישי.
עלייה חפוזה
סולומון, ילידי גוֹנְדָר, אתיופיה, עיר השוכנת במחוז צפון גונדר שבמדינת אמהרה שבצפון המדינה. כיום מרכז אזורי ועיר תיירותית מרכזית.
גונדר מוכרת בישראל בשל כך שרוב היהודים שעלו לארץ מאתיופיה התגוררו בסביבתה של העיר. כיום עדיין מתגוררים בה מעט יהודים.
בשנת 1999, עלו לישראל הוריו של סולומון, אמו ישיאמבט ואביו מיהרט, סולומון בן השנה ושמונה חודשים ואחותו הקטנה פסיקה, רק בת שלושה חודשים.
"ההורים שלי זוכרים את יום העלייה כיום קשה. " מספרת אחותו של סולומון, פסיקה, "ההורים ידעו שיום אחד נעלה והמתינו במשך שנים להודעה המיוחלת.
אף אחד לא הכין אותם מראש, שידרשו לעלות בהתרעה של שעות וכשהגיעה ההודעה היא נפלה עליהם ללא כול הכנה מוקדמת.
רוב בני משפחתה של אמא עלו מוקדם יותר לישראל, בשנת 1991. ביום עלייתנו, בשנת 1999, הגיעו הוריי לשדה התעופה רק על מנת ללוות את עלייתן של אחיותיה של אמא.
כעת נותרו הוריי, סלומון ואני, האחרונים ממשפחתה של אמא שעדיין לא עלו.
בהגיעם לשדה התעופה הודיעו לאמא די בשרירות, שעל משפחתנו לעלות עוד באותו היום ועליהם להתארגן באופן מידי.
ההודעה תפסה את המשפחה לא מוכנה. לצורך הגירה של זוג הורים ושני ילדים, היה צריך להכין בגדים ומספר חפצים. דבר לא היה מוכן לעלייה. מעבר לכך נשאר סולומון בבית ואמא כמובן לא הסכימה לעלות למטוס בלעדיו, היא הספיקה לחזור הבייתה לאסוף אותו.
הכל התרחש כל כך מהר."
מספר אביו של סולומון מיהרט:
"לי כבר היו שני ילדים גדולים מקשר קודם: יוהנס ודסלין - הם נשארו באתיופיה. למטוס עלינו ארבעה: אני, ישיאמבט, סולומון בן השנה ושמונה חודשים ופסיקה שהייתה בת שלושה חודשים.
משדה התעופה בן גוריון הגענו למרכז קליטה 'בית קנדה' שבאשקלון ומשם לבאר יעקב, שם היה לנו קל יותר להיקלט, בגלל שבני משפחתה הוותיקים יותר של אשתי, התגוררו במועצה.
באר יעקב באותם ימים הייתה הרבה יותר קטנה – מועצה מתפתחת"
ילד של אמפטיה
קשה לישראלי ה"צבר" לדמיין את הקשיים והאתגרים העומדים בפני משפחות של עולים חדשים. את חייו של המהגר מארץ אחת לאחרת, ללא שפה וללא רכוש.
למרבה המזל, אישיותו יוצאת הדופן של סולמון, כבר מגיל רך, תרמה לקליטתה המוצלחת של המשפחה בישראל. סולומון היה מודל ודוגמה לאחיותיו ולאחיו הצעיר.
"סולומון היה ילד נהדר," מספר אביו מיהרט, "אבל הוא לא התנהג כילד, ילדים בדרך כלל דורשים רק תשומת לב מהסביבה.
סולומון כילד ראה את הקשיים שלנו, וכבר מגיל רך, היה סוג של מבוגר אחראי. תמיד היה שקט, מעולם לא התווכח, תמיד וויתר לאחותו הקטנה, גם כשלקחו לו את הצעצועים – מעולם לא התלונן ובכה כמו כל הילדים האחרים."
"אמא מספרת," מוסיפה פסיקה, "שמגיל קטן היה מנקה את הבית, מסדר את המיטה של ההורים. איפה יש ילדים כאלה."
מוסיף מיהרט:
"בבית הספר, בצופים היה עסוק בהתנדבות, רק חיפש, היכן הוא יכול לעזור, לתרום.
12 שנות לימוד עברו ללא תלונה אחת מצד המורים – רק ציונים טובים בבית הספר היסודי בבאר יעקב ואחרי כך גם בבית הספר התיכון 'ראשונים' שבראשון לציון - שם למד עד כיתה י"ב.
הרצון שלו לעזור לזולת היה מדהים – היה לו ממש דחף לעזור – אפילו לאנשים זרים.
באחד הימים נסענו במכונית ועברנו ליד תחנת אוטובוס, בה עמדו קשישים עם סלי קניות. הוא ביקש ממני להסתובב, לחזור על עקבותינו, וכשהגענו לתחנה הוא התעקש להסיע אותם עד הבית.
הספור הזה לא היה חריג. פעם כמעט עשינו תאונה כיוון שהתעקש להסתובב ולאסוף אנשים בצומת דרך רמלה-באר יעקב. אנשים עמדו בתחנה וסולומון ידע שהאוטובוס בקושי עובר שם ושעתידים היו להמתין עוד זמן רב."
מישהו להשען עליו
סולומון היה כמו עמוד תומך להוריו, שהיו צריכים להסתדר בארץ החדשה, עם העברית, עם הבירוקרטיה ועם יוקר המחייה.
"כל פעם שאני מספר עליו או חושב עליו," אומר מיהרט, "כואבת לי הבטן מרוב צער. כי סולומון לא היה רק הילד שלי, הוא היה כמו חבר ויועץ.
אני זוכר שכשהיה ילד קטן פחדתי, לא הייתי נותן לו ללכת לבד – גם כשגדל והפך לנער, הייתה לי דאגה לגביו. חששתי שיקרה לו משהו. הייתי מביא אותו לכל מקום ומלווה אותו.
בפועל היה זה סולומון ששמר עלינו.
למשל כשרציתי לקנות לו נעלי ספורט 'נייקי' – שהיו לכל הנערים האחרים – הוא לא הסכים. אני רציתי שירגיש שייך, שירגיש טוב אבל הוא שמר עלי. 'אין לנו כסף לזה אבא. זה יקר, אני לא צריך את זה – חבל אבא.'
כמעט בכל נושא התייעצתי אתו," ממשיך מיהרט ומספר, "עניינים בירוקרטים, סידורים, החלטות שונות. אם סולומון אומר שצריך לעשות אז עושים ואם לא אז לא – סמכתי עליו בעיניים עצומות.
כשהתחיל לעבוד כנער, החל לקנות – לא לעצמו - לנו להורים ולאחים שלו. הוא דאג לכל אחד מאיתנו. "
חיבור של אהבה
לבן הזקונים של ישיאמבט ומיהרט, נתנאל, שהיה בן שנתיים ביום בו נפל סולומון, היו יחסים יוצאי דופן עם אחיו הבכור.
מספרת פסיקה:
"נתנאל לא קרא לו סולומון, הוא קרא לו אבא, כי סולומון היה עבורו דמות אבהית. הוא בילה אתו שעות, שיחק אתו, לקח אותו לגינת השעשועים, קנה לו בגדים וצעצועים.
אחרי מותו של סולומון, חיפש אותו נתנאל לשווא – לא הבין לאן נעלם לו פתאום האח האהוב. התעורר בלילות כדי לחפשו. ואז החל גם לקרוא לו בשמו – 'איפה סולומון?' שאל.
הצטבר בו כעס, בעיקר כשהייתי מנסה לעזור לו:
'את לא מחליטה עלי' אמר נתנאל הקטן, 'יש לי אח גדול.' הוא סירב להכיר בכך שלא יראה אותו יותר.
סולומון היה אור בבית שלנו, סמל לכיבוד הורים ולדאגה לאחיות ולאחים. הוא היה הגורם המחבר את המשפחה, מחבר אותנו למציאות הישראלית ולערכים."
מסע שורשים
כשהיה סולומון בן 13 וחצי, יצא עם המשפחה לטיול שורשים באתיופיה, בין השאר נפגשו עם שני האחים, יוהנס ודסלין, בניו של מיהרט, שנשארו שם.
"היה טיול מרגש," מעידה פסיקה, "זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את האחים שלנו, שהקשר איתם עד אותה שנה היה רק באינטרנט."
מתגייס לשירות צבאי משמעותי
ואז הגיע הגיוס לצה"ל.
"בזימון הראשון ללשכת הגיוס הוסבר לסולומון שיסופח למשטרה הצבאית." מספרת פסיקה.
"סולומון התנגד בתוקף – 'אני לא מוכן לתת דוחות לחיילים.'
הוא יזם אין ספור שיחות, ביקש מאנשים שיעזרו לו להגיע למג"ב – משמר הגבול.
יום הגיוס התקיים שבוע לפני שהחל הגיוס למג"ב, לכן הודיעו לו שלמג"ב הוא לא משובץ – אלא לנח"ל.
סולומון התעקש. סרב וביקש לראות קצין מיון – הסירוב עלה לו במעצר. סולומון היה מוכן לקבל את העונש והעיקר להגיע למג"ב.
איני יודעת מדוע רצה דווקא להצטרף למג"ב. לדעתי היה החיל הזה פחות פופולארי אז. היום בגלל שמג"ב נמצא בחזית המאבק ובמגע יום-יומי עם אתגרים בטחונים – הוא מושך אליו מתגייסים רבים.
אבל סולומון קיבל את מבוקשו, הגיע לטירונות מג"ב והיה חניך מצטיין.
הוא היה מאושר אבל אנחנו לעומת זאת, היינו בחרדה כבר מהרגע שהתייצב שם.
באותה שנה היה גל פיגועים בירושלים. ועצם השירות שלו במקומות הכי נפיצים הדיר שינה מעינינו.
מחבריו שמענו שהיה אהוב על כולם. יוצא דופן. ידוע הוא שהפז"ם – הוותק – גורם לעיתים לחיילים לנהוג בזלזול בחיילים חדשים, אבל סולומון לא התעסק עם האגו שלו.
כשהיה למשל מגיע חייל חדש, לא התנשא עליו. היה מייד קופץ לעזרתו, מקבל את פניו באור פנים, מראה לו את הבסיס, מאמץ אותו, מסביר ומסייע."
הפציעה
"הפעם הראשונה בה היה מעורב בניסיון פיגוע הייתה ב 15 באוקטובר שנת 2016.
היה זה ביום שישי בבוקר.
מחבל חמוש בסכין תקף את סולומון, שנאבק בו ונפצע. המחבל הצליח להימלט, אך נעצר ע"י כוחות הביטחון ונידון ל-12 שנים בכלא.
סולומון נלקח לבית החולים הדסה עין כרם.
"אנחנו שמענו על כך רק ביום שבת בשעה ארבע אחרי הצהריים." מספרת פסיקה. "אפילו לא הספקנו לבקר אותו כיוון שעד שהודיעו לנו, הוא כבר הספיק, בניגוד לבקשת הרופא, לחזור לפלוגה.
שמענו שהרופא לא הסכים שיצא במהירות שכזו, וניסה לשכנעו לפחות ללכת הבייתה. אבל סולומון התעקש."
לימים הזכיר זאת גם מפכ"ל המשטרה דאז, רוני אלשיך, שספד לו אחרי נפילתו: " התעקשת לחזור לשטח, כי לא יכולת לשאת בעובדה שחבריך יישאו בנטל בלעדיך..."
***
הוריו ואחיותיו של סולומון סברו שאולי הפציעה הייתה הזדמנות, להפחית בסיכון שבשירות, ועתרו לצה"ל בבקשה לשבצו בתפקיד מנהלתי במשמר הגבול. בצבא הסכימו והציעו לסולומון את האפשרות לעשות שירות לא קרבי.
הוא דחה את ההצעה, למרות שידע כעת עד כמה מסוכן תפקידו. הפציעה דווקא הגבירה את המוטיבציה שלו.
"אחרי הפציעה הוא שאף עוד יותר גבוה - הכי גבוה שאפשר." מספר חברו של סולומון דוד דרגה.
"התחננו בפניו שלא יחזור לשירות קרבי," מספר מיהרט.
אבל סולומון לא יכול היה לשאת את המחשבה שחבריו ימשיכו לשאת בנטל והוא ישכב בבית.–
'אני חוזר ליחידה.'
התעקש וחזר.
" החרדה שלי גברה אחרי שנפצע," נזכר מיהרט, "היה לי קשה וביקשתי ממנו שלא יחזור לפעילות קרבית. והוא לא רק שחזר, עוד לקח על עצמו אחריות ומונה למפקד משימה."
"החלום שלו היה להיות מפקד וקצין בצבא," מספרת פסיקה, "דווקא אחרי שנפצע זה התגבר, הוא לא פחד מכלום.
עוד לפני הפציעה הזמינו אותו לכנס מועמדים לקצונה, לעשות מבחנים, אותם עבר בהצלחה. המסמכים כבר היו מוכנים לשיגור והקורס היה אמור להתחיל אבל בגלל החגים, נדחה."
באותה תקופה של ציפייה לקורס הקצינים, כאשר לנגד עיניו ובראשו המסלול שלו לדרגה פיקודית בצה"ל, בין ראש השנה - אותה שנה שאמורה הייתה להיות שנה של הגשמה עצמית גדולה - לבין יום הכיפורים, התרחשה הטרגדיה.
יום נפילתו
נזכר מיהרט:
"באותו היום הגיע למחסום בהר אדר פועל ערבי בעל רישיון כניסה.
אותו פועל שהיה מוכר מאד ועבד שנים רבות בהר אדר, לכן לא עורר את חשדם של אנשי הביטחון במחסום, כמעט עבר והיה בדרכו לבית הספר הקרוב.
לבושו של הפועל עורר את חשדו של סולומון, שאותת לחיילים לסגור את המחסום.
הוא חשד בו כנראה בגלל לבושו, שלא תאם את מזג האוויר החמים. הוא ניגש לפועל וביקש ממנו להוריד את מעילו על מנת שיוכל לבדוק אותו. הפועל ניסה להתחמק, לשכנע את סולומון, שהרי התייצב בקביעות באותו המחסום.
סולומון לא התפשר ועמד על שלו ואז שלף המחבל נשק שהסתיר בבגדיו והחל לירות, תוך שפגע בסלומון, בשני מאבטחים נוספים ובקצין הבטחון של היישוב.
אלמלא היה סולומון עוצר בעדו, היה המחבל ממשיך בתוכניתו, נכנס לבית הספר השכונתי, ומבצע פיגוע רצחני במורים ובילדים.
"רבנים אומרים שהייתה זו יד אלוהים," אומר מיהרט, "יד ששלחה את סולומון והעירה אותו, באותו רגע, שישים ליבו לאותו מחבל רצחני."
בנופלו הותיר אחריו סולומון, את הוריו - ישיאמבט ומיהרט - חמישה אחים ואחיות: יוהנס, דסלין, פסיקה, מזל והאח הקטן נתנאל ואת חברתו לחיים, בטי אלנה.
אחרי מות
"אנחנו אנשים מסורתיים," מספרת פסיקה, "כעסנו על אלוהים, לא הבנו איך זה יכול להיות שסולומון שנפצע במחסום, גם נהרג תקופה קצרה אחר כך – מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?
אני הספקתי לשרת בעת נפילתו כחודשיים, במשרדי הממשלה בתל אביב. אחרי שנפל רציתי לשים את הכומתה הירוקה של משמר הגבול – לשאת אותה בשמו. התעקשתי ולאחר מאבק, אישרו לי לעבוד למשמר הגבול, אבל לא הסכימו שאהיה קרבית.
שירתי ברווחה שם טיפלתי במשפחות שכולות של אנשי משמר הגבול.
כמו סולומון גם אנחנו קיבלנו מההורים את הרצון הזה לסייע לאחרים, וכאחות שכולה ידעתי מה עובר על אותן משפחות.
גם מזל אחותי, היום בת 19, משרתת במשמר הגבול. גם היא הייתה צריכה להיאבק על מנת לשרת, והיום משרתת בירושלים במשמר הגבול כמשקית ת"ש.
אחרי מותו של סולומון עלו לארץ גם אחיו, יוהנס, ודסלין, שעדיין נאבקים לקבל את אזרחותם הישראלית.
בטי אלנה חברתו של סולומון:
"אני תמיד שואלת את עצמי מה הוא היה אומר לי עכשיו, איזו עצה הוא היה נותן לי כשקשה שלי ואני עצובה... אני מקווה שטוב לו שם למעלה ומאמינה שהוא לא סתם הלך, למרות שזה מאוד קשה ומאוד כואב כי הוא רק בן 20, וכן - גם היו לנו חלומות משותפים יחד...
בייב שלי. מילים לא יכולות לתאר את האהבה שלי אליך. את גודל האדם שהיית. ראיתי שהיה פיגוע שבו נרצחו שלושה אנשים על ידי מחבל ארור. שום דבר לא הכין אותי לזה, אף אחד לא לימד אותי איך מתמודדים עם אובדן כזה גדול. בחיים לא האמנתי שזה יהיה אתה. אהבת חיי. הגבר שכולם ידעו שאין גברים כמוהו."
יהודית, מורתו של סולומון בבית הספר התיכון ראשונים:
"למזלי זכיתי לשמור אתך על קשר שהוא מעבר להיותנו מורה ותלמיד. טרחת תמיד לעדכן אותי איפה אתה בצבא ולאן מועדות פניך... על הדרך שלחת לי תמונות של אחיך התינוק שנולד ושל החברה היפה שמילאה את ליבך אהבה, ושמחתי על כל אלה.
שקולה לשמחתי היא עוצמת כאבי וצערי, כי מרגע ששמעתי כי נפלת על משמרתך אני מוצאת את עצמי בוכה. כל החברים קרובים כרחוקים אינם מפסיקים להתקשר, מסרבים לקבל ולהפנים את הבשורה הקשה. צר לי מעומק הלב שאיבדתי אותך ולא אזכה לראות בצמיחתך ובבגרותך ואני מתנחמת רק בעובדה ששירתה במקום בו רצית לשרת, ביחידה שבחרת בה והיא בחרה בך, שחווית אהבה באותה המידה שהענקת אהבה.
סגן-ניצב שרון חן, מפקד הגדוד בו שירת, מתוך דברים שנשא במלאת שלושים לנפילתו של סולומון:
"... מי שהכיר את סולומון ידע כבר מזמן - סולומון, לא רק שהיה לוחם מקצועי ומוערך, היה גם אדם מלא בטוב ובנתינה, אזרח למופת שתחושת השליחות מילאה אותו והבילה אותו בכל מהלך חייו."
דניאל מולגן, מפקד המחלקה אמר:
"אנו עומדים היום כאובים ומסרבים להאמין שאתה כבר לא איתנו צוחק, מחייך, נלחם איתנו כתף אל כתף. סולו שכל כך אהבנו, שקט, צנוע, תמיד עוזר ולעולם לא מתלונן... קשה לי להביט על המצבה ולדבר בלשון עבר. היית בשבילי כמו אחי הקטן. לא אשכח את החיוך והשמחה שלך."
פרויקטים להנצחתו של סולומון גברייה ז"ל"
בית הכנסת של הקהילה האתיופית בבאר יעקב להנצחת זכרו של סולומון קרוי על שמו, ולמקום הוכנס ספר תורה שנכתב לעילוי נשמתו.
אירוע ספורט - מרוץ שנערך חודשיים לאחר נפילתו ולזכרו, נערך שנה רביעית ברציפות ומתוכנן להיות אירוע מסורת שנתי.
"כיכר השוטר" ברחוב שפירא בבאר יעקב, הקרויה על שמו של סולומון גברייה ז"ל.
חלוקת סלי מזון למשפחות נזקקות בחג הפסח ולחיילים מעוטי יכולת שנתיים ברציפות. ומתוכנן להיות מסורת שנתי.
חלוקת חבילות ממתקים לילדים חולים בבתי חולים בפורים.
***
פניו של סולמון ז"ל משתקפות אלינו מן התמונות שנשארו, מזכירות לנו מעשיו, את צדקת דרכו ואת פניה היפים של החברה הישראלית.
