"מלאך בדמות אדם"

כך מתארים את סלומון גברייה ז"ל חבריו ממשמר הגבול.

עוד אומרים עליו שהוא: "אחד שדאג קודם כל לחברים ורק אחר-כך לעצמו  ...שנהג להסתכל אחורה, גם לאלו שהיה להם קשה, עזר, נתן כוח להמשיך, דחף פיזית ונפשית, נתן מילים טובות, ולא אהב כשלא חייכו – תמיד ניסה לדובב, ולעודד... "

***

בביתו של מיהרט, אביו של סולומון, תצלום - אחד מיני רבים.

בתצלום בחור צעיר ויפה תואר, לבוש מדים, עיניים גדולות, עיניי נער טובות, המקרינות שקט, רוגע ותמימות נערית.

התמונה גם מטעה, שכן  אינה מגלה את כול האמת - את האמת של בחור שהעמיס על כתפיו אמפטיה ודאגה אין סופית לרווחת משפחתו, לסובבים אותו אך גם לזרים מוחלטים, תוך הקרבה עצמית, כזו שהביאה בסופו של דבר לסיכון חייו ולמותו בטרם עת.

אומרים שהבחירות שעושה אדם בסיפור חייו, מגדירות אותו – לא הצהרותיו, לא מילותיו אלא מעשיו.

סולומון גברייה ז"ל משקף בבחירות שעשה בחייו את אדניו של סיפור סולידריות וגבורה ישראלי – דווקא בעידן בו בני נוער וצעירים רבים, מרוכזים בעצמם ובצרכיהם.

ביום ו' בתשרי תשע"ח (26.9.2017), ניסה מחבל חמוש לחדור דרך עמדת הבידוק במחסום שנמצא בכניסה ליישוב הר אדר. מי שהיה שם וחסם אותו בגופו, היה סולומון גברייה שאיבד את חייו תוך מעשה גבורה.  

באותו אירוע נרצחו גם אור אריש ויוסף עותומאן ז"ל, שני מאבטחים, ורכז הביטחון של היישוב הר אדר, נפצע קשה.

על מנת להבין את גדלות הרוח וגודל ההקרבה של סולומון גברייה ז"ל, עלינו ללוות ולהכיר את סיפור מסעו האישי.

 

עלייה חפוזה

סולומון, ילידי גוֹנְדָר, אתיופיה, עיר השוכנת במחוז צפון גונדר שבמדינת אמהרה שבצפון המדינה. כיום מרכז אזורי ועיר תיירותית מרכזית.

גונדר מוכרת בישראל בשל כך שרוב היהודים שעלו לארץ מאתיופיה התגוררו בסביבתה של העיר. כיום עדיין מתגוררים בה מעט יהודים.

בשנת 1999, עלו לישראל הוריו של סולומון, אמו ישיאמבט ואביו מיהרט, סולומון בן השנה ושמונה חודשים ואחותו הקטנה פסיקה, רק בת שלושה חודשים.

"ההורים שלי זוכרים את יום העלייה כיום קשה. " מספרת אחותו של סולומון, פסיקה, "ההורים ידעו שיום אחד נעלה והמתינו במשך שנים להודעה המיוחלת.

אף אחד לא הכין אותם מראש, שידרשו לעלות בהתרעה של שעות וכשהגיעה ההודעה היא נפלה עליהם ללא כול הכנה מוקדמת.

רוב בני משפחתה של אמא עלו מוקדם יותר לישראל, בשנת 1991. ביום עלייתנו, בשנת 1999, הגיעו הוריי לשדה התעופה רק על מנת ללוות את עלייתן של אחיותיה של אמא.

כעת נותרו הוריי, סלומון ואני, האחרונים ממשפחתה של אמא שעדיין לא עלו.

בהגיעם לשדה התעופה הודיעו לאמא  די בשרירות,  שעל משפחתנו לעלות עוד באותו היום ועליהם להתארגן באופן מידי.

ההודעה תפסה את המשפחה לא מוכנה. לצורך הגירה של זוג הורים ושני ילדים, היה צריך להכין בגדים ומספר חפצים. דבר לא היה מוכן  לעלייה. מעבר לכך נשאר סולומון בבית ואמא כמובן לא הסכימה לעלות למטוס בלעדיו, היא הספיקה לחזור הבייתה לאסוף אותו.

הכל התרחש כל כך מהר."

 

מספר אביו של סולומון מיהרט:

"לי כבר היו שני ילדים גדולים מקשר קודם: יוהנס ודסלין - הם נשארו באתיופיה. למטוס עלינו ארבעה: אני,  ישיאמבט, סולומון בן השנה ושמונה חודשים ופסיקה שהייתה בת שלושה חודשים.

משדה התעופה בן גוריון הגענו למרכז קליטה 'בית קנדה' שבאשקלון ומשם לבאר יעקב, שם היה לנו קל יותר להיקלט, בגלל שבני משפחתה הוותיקים יותר של אשתי, התגוררו במועצה.

באר יעקב באותם ימים הייתה הרבה יותר קטנה – מועצה מתפתחת"

 

ילד של אמפטיה

קשה לישראלי ה"צבר" לדמיין את הקשיים והאתגרים העומדים בפני משפחות של עולים חדשים. את חייו של המהגר מארץ אחת לאחרת, ללא שפה וללא רכוש.

למרבה המזל, אישיותו יוצאת הדופן של סולמון, כבר מגיל רך, תרמה לקליטתה המוצלחת של המשפחה בישראל. סולומון היה מודל ודוגמה לאחיותיו ולאחיו הצעיר.

"סולומון היה ילד נהדר," מספר אביו מיהרט, "אבל הוא לא התנהג כילד, ילדים בדרך כלל דורשים רק תשומת לב מהסביבה.

סולומון כילד ראה את הקשיים שלנו, וכבר מגיל רך, היה סוג של מבוגר אחראי. תמיד היה שקט, מעולם לא התווכח, תמיד וויתר לאחותו הקטנה, גם כשלקחו לו את הצעצועים – מעולם לא התלונן ובכה כמו כל הילדים האחרים."

"אמא מספרת," מוסיפה פסיקה, "שמגיל קטן היה מנקה את הבית, מסדר את המיטה של ההורים. איפה יש ילדים כאלה."

מוסיף מיהרט:

"בבית הספר, בצופים היה עסוק בהתנדבות, רק חיפש, היכן הוא יכול לעזור, לתרום.

12 שנות לימוד עברו ללא תלונה אחת מצד המורים – רק ציונים טובים בבית הספר היסודי בבאר יעקב ואחרי כך גם בבית הספר התיכון  'ראשונים' שבראשון לציון - שם למד עד כיתה י"ב.

הרצון שלו לעזור לזולת היה מדהים – היה לו ממש דחף לעזור – אפילו לאנשים זרים. 

באחד הימים נסענו במכונית ועברנו ליד תחנת אוטובוס, בה עמדו קשישים עם סלי קניות. הוא ביקש ממני להסתובב, לחזור על עקבותינו, וכשהגענו לתחנה הוא התעקש להסיע אותם עד הבית.

הספור הזה לא היה חריג. פעם כמעט עשינו תאונה כיוון שהתעקש להסתובב ולאסוף אנשים בצומת דרך רמלה-באר יעקב. אנשים עמדו בתחנה וסולומון ידע שהאוטובוס בקושי עובר שם ושעתידים היו להמתין עוד זמן רב."

 

מישהו להשען עליו

סולומון היה כמו עמוד תומך להוריו, שהיו צריכים להסתדר בארץ החדשה, עם העברית, עם הבירוקרטיה ועם יוקר המחייה.

"כל פעם שאני מספר עליו או חושב עליו," אומר מיהרט, "כואבת לי הבטן מרוב צער. כי סולומון לא היה רק הילד שלי,  הוא היה כמו חבר ויועץ.

אני זוכר שכשהיה ילד קטן פחדתי, לא הייתי נותן לו ללכת לבד – גם כשגדל והפך לנער, הייתה לי דאגה לגביו. חששתי שיקרה לו משהו. הייתי מביא אותו לכל מקום ומלווה אותו.

בפועל היה זה סולומון ששמר עלינו.

למשל כשרציתי לקנות לו נעלי ספורט 'נייקי' – שהיו לכל הנערים האחרים – הוא לא הסכים. אני רציתי שירגיש שייך, שירגיש טוב אבל הוא שמר עלי. 'אין לנו כסף לזה אבא. זה יקר, אני לא צריך את זה – חבל אבא.'

כמעט בכל נושא התייעצתי אתו," ממשיך מיהרט ומספר, "עניינים בירוקרטים, סידורים, החלטות שונות. אם סולומון אומר שצריך לעשות אז עושים ואם לא אז לא – סמכתי עליו בעיניים עצומות.

כשהתחיל לעבוד כנער, החל לקנות – לא לעצמו - לנו להורים ולאחים שלו. הוא דאג לכל אחד מאיתנו. "

 

חיבור של אהבה

לבן הזקונים של ישיאמבט ומיהרט, נתנאל, שהיה בן שנתיים ביום בו נפל סולומון, היו יחסים יוצאי דופן עם אחיו הבכור.

מספרת פסיקה:

"נתנאל לא קרא לו סולומון, הוא קרא לו אבא, כי סולומון היה עבורו דמות אבהית. הוא בילה אתו שעות, שיחק אתו, לקח אותו לגינת השעשועים, קנה לו בגדים וצעצועים.

אחרי מותו של סולומון, חיפש אותו נתנאל לשווא – לא הבין לאן נעלם לו פתאום האח האהוב. התעורר בלילות כדי לחפשו. ואז החל גם לקרוא לו בשמו – 'איפה סולומון?' שאל.

הצטבר בו כעס, בעיקר כשהייתי מנסה לעזור לו:

'את לא מחליטה עלי' אמר נתנאל הקטן, 'יש לי אח גדול.' הוא סירב להכיר בכך שלא יראה אותו יותר.

סולומון  היה אור בבית שלנו, סמל לכיבוד הורים ולדאגה לאחיות ולאחים. הוא היה הגורם המחבר את המשפחה, מחבר אותנו למציאות הישראלית ולערכים."

 

מסע שורשים

כשהיה סולומון בן 13 וחצי, יצא עם המשפחה לטיול שורשים באתיופיה, בין השאר נפגשו עם שני האחים, יוהנס ודסלין, בניו של מיהרט, שנשארו שם.

"היה טיול מרגש," מעידה פסיקה, "זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את האחים שלנו, שהקשר איתם עד אותה שנה היה רק באינטרנט."

 

 

מתגייס לשירות צבאי משמעותי

ואז הגיע הגיוס לצה"ל.

"בזימון הראשון ללשכת הגיוס הוסבר לסולומון שיסופח למשטרה הצבאית." מספרת פסיקה.

"סולומון התנגד בתוקף – 'אני לא מוכן לתת דוחות לחיילים.'

הוא יזם אין ספור שיחות, ביקש מאנשים שיעזרו לו להגיע למג"ב – משמר הגבול.

יום הגיוס התקיים שבוע לפני שהחל הגיוס למג"ב, לכן הודיעו לו שלמג"ב הוא לא משובץ – אלא לנח"ל.

סולומון התעקש. סרב וביקש לראות קצין מיון – הסירוב עלה לו במעצר. סולומון היה מוכן לקבל את העונש והעיקר להגיע למג"ב.