שלום (שלומה) רפאל
שלום (שלומה) רפאל
סיפור חייו
24 באוקטובר 1973, כ"ח בתשרי תשל"ד.
מלחמת יום הכיפורים בעיצומה.
אחרי 18 ימי לחימה, קרבות, ופינוי פצועים תחת אש כבדה, מוביל שלום רפאל ז"ל את זחל"ם הפינוי שלו לכוון בניין בעיר סואץ, במטרה לאתר ולהציל נפגעים - ממש כפי שפעל מתחילת המלחמה.
על מה שאירע ביום ה-19 העיד נהג זחל"ם אחר, השני בשיירה אחרי הזחל"ם בו נהג שלום.
לדבריו ראה את הרכב המוביל נפגע ותוך נסיגה אחורנית, ראה את שלום וחובש היחידה, קופצים מהזחל"ם המוביל, הפגוע. ניכר היה לדבריו ששלום נפגע ברגלו.
לאחר מכן רצו השניים לתוך בניין.
זמן מה אחר כך נפגע הבניין מפגיעה ישירה של פגז. שלום רפאל והחובש מצאו את מותם.
ילדות ונערות במעברה
שלום רפאל ז"ל היה הבן השני מבין שבעה בנים ושתי בנות.
ההורים ניסה ומשה רפאל, עלו מטריפולי שבלוב בשנת 1948.
המשפחה התגוררה, כמו רבים מהעולים באותה תקופה, במעברת חוטר שבבאר יעקב, בתחילה באוהל ואחר כך בצריף - חוליה בשרשרת צריפונים במבנה דמוי רכבת.
תנאי המגורים היו קשים. קירות גבס הפרידו בין חללי המשפחות ואלו לא בלמו את הרעשים וקולותיהם של השכנים.
תקרה נמוכה, עשויה קרטונים ופח שדפק ברוחות החורף העזות ולא מנע מהגשם לחדור פנימה לתוך הצריף.
השירותים והמקלחות שבשטח הפתוח בחוץ, היו משותפים לכמה מהמשפחות.
אחיו של שלום, יואב רפאל, לימים ראש מועצת באר יעקב, מספר:
"אבא משה הגיע לטריפולי מיוון, ממנה ברח בעקבות התנכלויות. בטריפולי פגש את אמנו ניסה והזוג התחתן.
למעט הבת הבכורה שהגיע כתינוקת עם ההורים מטריפולי, ונעלמה בנסיבות טרגיות, בזמן שאושפזה בבית החולים 'אסף הרופא', נולדנו כולנו במעברה.
ספניולית, ערבית, יוונית ואפילו מעט איטלקית היו השפות ששמענו בבית.
בישראל נולדו 11 ילדים: שבעה אחים ושתי אחיות.
שלום נולד ב-י"ח באב, תש"י 1.8.1950. אני נולדתי שנתיים אחריו."
מאבק ומשקלה של אחריות
לילות חורף קרים. 11 נפשות בחדר, שני הורים, שבעה אחים ושתי אחיות ישנים 'ראש לזנב'.
"יש עליות ויש ירידות," מספר יואב רפאל, "אבל לכידות וכבוד להורים תמיד היו. הערצנו אותם.
גם שלום אחי, כאח בוגר זכה לכבוד מיוחד, הערך הזה, של כבוד למבוגר ממך, את זה העבירו לנו ההורים ובעיקר אמא, שזכתה למעמד מיוחד במשפחה ואף מחוצה לה, בגלל אישיותה המיוחדת, אמונתה החזקה וחוכמתה.
במציאות שלנו היה המאבק העיקרי קשור בהישרדות, בלהביא אוכל לשולחן, ואוכל היה במשורה – בעיקר בשנות ה-50 וה-60 - ימי הצנע.
על כתפיו של שלום הוטל נטל הפרנסה כבר מגיל צעיר. ממנו זה עבר גם אלי ואל האחים הקטנים יותר.
ילדים קטנים נשאו באותם ימים על כתפיהם משא כבד של קיום ופרנסה."
***
האחריות הזו, החינוך לדאוג לטובת הכלל, אחריות שהוטלה על כתפיו של שלום רפאל ואחיו, היא זו שגם חישלה, חינכה והפכה אותו ואת אחיו, לאנשים חרוצים, מתנדבים ותורמים, שחשים תחושת אחריות לסביבתם.
תחושת האחריות הזו היא זו שגם שתדחוף אותו לסכן את נפשו בהצלה בחילוצם של פצועים תחת אש המלחמה.
"כשאני חושב על שלום אחי ז"ל," מספר יואב רפאל, " אני נזכר בעיקר בתחושת האחריות שלו כלפינו, אחיו הקטנים והוריו.
כשסיים את לימודיו בבית-הספר הממלכתי דתי רבי שמעון בר-יוחאי שבבאר יעקב, התגייס מייד לסיוע בפרנסת המשפחה.
לצאת וללמוד בבית ספר תיכון באותם שנים, הייתה שאיפה לא ישימה, שכן הנסיעות לראשון לציון או לנס ציונה, ההוצאות על חומרי לימוד ואפילו על כריך, היו מעבר ליכולות המשפחה.
על מנת לשרוד מציאות הקשה במעברה, חיפש שלום עבודה, התעלם מהבעיות החברתיות מהן סבלו בני נוער רבים במעברה, שיצאו לחברה רעה – הוא לא נגרר לזה, הוא יצא לעבודה ועבד במסגרייה של קיבוץ נצר סירני הסמוך.
בבית קיבלנו חינוך לציונות ולאהבת המדינה. אימא דחפה אותנו לשרת בצה"ל – כי לצבא חייבים ללכת ולמרות הקשיים והמחסור התגייסנו כולנו ולא הססנו לתרום את חלקנו."
***
בשנת 1968 התגייס שלום לצה"ל והוצב בחיל האוויר. לאחר הטירונות השתלם בקורס נהגים. במסגרת הצבאית כתבו עליו הממונים, שהיה נהג טוב, מסור ויעיל מאוד בתפקידו.
אחרי שחרורו משירות סדיר חזר שלום בשנת 1971 לעבוד במסגרייה. הפעם היה מצויד ברישיון נהיגה, מאוותו הרגע גם שימש כנהג משאית במפעל. במסגרת עבודתו הוביל חומרי תעשייה בכל הארץ.
שלום זכה להערכה רבה ממעסיקיו, כיוון שהיה נעים הליכות, חרוץ ומסור לעבודתו.
פגישתם האחרונה של האחים לבית רפאל
במסגרת שירות המילואים הוצב שלום בחיל-השריון והשתלם בקורס לנהגי זחל"ם.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני.
באותו הזמן גויסו, במקביל, גם שני אחיו. גיוסם של שלושה אחים במשפחה גרם מטבע הדברים לחרדה ולדאגה גדולה בבית.
יואב רפאל, אחיו של שלום, שהיה חיל סדיר, הוביל במסגרת שירותו תחמושת ומזון בקומנדקר לצוותי הטנקים ולכוחות הלוחמים בסיני. במהלך הקרבות פגש את אחיו שלום, בפעם האחרונה, בסיני.
"הספקתי לפגוש אותו מספר פעמים בסיני, מספר יואב רפאל, "היה זה בציר טסה שהיה בסיס צבאי בצפון מערב חצי האי סיני. אני זוכר שהיה נכנס ויוצא תכופות, עסוק בפעולות חילוץ פצועים ללא לאות.
באחד הימים חזרתי לזמן קצר הבייתה. ואז הגיע הרגע שטרף את חיינו.
מישהו נקש על הפחים בחוץ. אני יצאתי וראיתי רכב צבאי לבן.
היה זה מראה מוזר, שכן מעולם לא נעצר רכב לפני הבית. ליד הרכב עמדו קצין ואחות מקומית שהכרתי. השניים נגשו אלי ואמרו:
'משפחת רפאל?' הנהנתי.
'אח שלך, שלום נעדר.'
לא יכולתי לתפוס את מה שאמרו לי. בתמימותי אמרתי שאלך ואמצע אותו, הרי יש בלגאן בסיני, הגיוני שלא יודעים היכן הוא נמצא, אבל אני, כך אמרתי לעצמי ולהם - אני כבר אמצא אותו, הרי פגשתי אותו בסיני זמן קצר לפני כן.
לא קלטתי את המתרחש.
אחר כך כבר סיפרנו לאמא, והיא בכתה והתעלפה. ואני עדיין חשבתי שאוכל למצוא אותו.
אחרי 24 שעות לקחתי את הקומנדקר, יצאתי לסיני והגעתי לחטיבה בה שירתי.
עדיין לא עיכלתי את משמעות המילה 'נעדר'. יצאתי לחפשו.
מפקד הפלוגה שקיבל את פני, קרא לי והסביר לי על הקרבות שהתחוללו. באותו היום שמעתי את עדותו של אותו חייל שהיה בזחלמ"ם הנוסף, זה שהעיד על שהתרחש.
המ"פ לחץ עלי לחזור הביתה, להיות עם המשפחה."
חלל בנשמה
על אותם חודשים, עד שהתגלתה גופתו של שלום ז"ל, מספר יואב רפאל, אחיו:
"התקופה הזו של אי הוודאות הייתה איומה. 5 חודשים התייסרנו עד שהמצרים החזירו את גופתו של אחי ועד שנקבר בבית העלמין הצבאי שבקרית שאול.
אני זוכר את מבטיהם השבורים של הקצינים, שהיו חסרי אונים אל מול משפחות הנעדרים. עשרות הורים, שצעקו ובכו, במפגשים טעונים ורווי כאב. אני זוכר את מפקד חטיבה 500 שדמעות זלגו על פניו, לנוכח כאבם של הורי הנעדרים.
אני, שהייתי צמוד לאמא שלי, ניסיתי לתמוך בה, וחשתי חוסר אונים, שהרי, ממש כמו אותם קצינים, מה אפשר לומר לאמא שרוצה בחזרה את בנה. איך אפשר לנחם אותה בכלל.
הייתה תקווה מסוימת כל עוד היה בחזקת נעדר – לא נותר לנו אלא לצפות לנס – וזה לא הגיע. אחרי חודשים, ב-כ"ג בטבת, במסגרת חילופי שבויים והחזרת גופות הנעדרים מול המצרים, הוא חזר בארון עטוף בדגל הלאום. יום נפילתו המדויק לא היה ידוע."
שלום רפאל ז"ל הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, שישה אחים ושתי אחיות.
"הדבר היחידי שניתן היה לנסות לעשותו, היה לחזק את יסודות המשפחה, לתמוך בהורים. אבל בחלל הקטן שבצריף בו גרנו, הפכה המציאות לבתי אפשרית. הכי גרוע היה בשבתות ובחגים, כשישבנו סביב השולחן. היעדרותו של שלום הדהדה. קשה היה לשבת ליד השולחן. האווירה הייתה טעונה בכאב. היה ברור שמישהו יומר משהו, ואז התחיל הבכי, הצעקות. לפעמים לקחנו את הצלחות ונמלטנו מהשולחן, כל אחד לפינתו.
כיוון שאמא הייתה אישה מאמינה, היא ניסתה להתנחם אצל רבנים, או שהלכה להתפלל בכותל, ניסתה להיאחז בכל שביב של תקווה.
אמא האהובה, שהיה לה שער לבן וארוך, אישה אמונית שמעולם לא דיברה סרה כלפי שמיים. והאמונה שלה הייתה הגורם שהחזיק אותה - חבל ההצלה."
***
12 שנים עוד יעברו בטרם יצאה המשפחה מהצריף הקטן במעברה.
"אמא לא רצתה לעזוב" מספר יואב רפאל, "היא לא רצתה להיפרד מהצריף הזה, שכל הזיכרונות משלום - שלומה, כפי שקראה לו - היו טמונים בו.
בשנת 1985 עזב אחרון בני המשפחה את המעברה.
בנינו בית לאמא בבאר יעקב. האחים ואחיות התחנו. הצריף נהרס ונמחקה המעברה.
הנצחה ופצע בלב
"אין מנוח לנפש המיוסרת והכאב צרוב בנפשנו לעד."
(מתוך פוסט ליום הזכרון שהעלה יואב רפאל בחודש אפריל שנת 2015).
"עד היום, למרות שעברו 50 שנה מאותה מלחמה איומה, אנחנו בפוסט טראומה." מספר יואב.
"בניגוד להרבה משפחות שכולות אחרות, אין לנו על קיר הבית תמונה של שלומה אחי ז"ל, לאף אחד מהאחים והאחיות אין. זה קשה לנו מדי. למעשה זו הפעם הראשונה שאני מדבר עליו אחרי 50 שנה.
שמו הונצח בספר תורה שתרמו הורינו למעברת באר יעקב ובספר תורה שהוציא לזכרו משרד הבטחון. שמו גם נמצא באנדרטת לטרון.
מסר לעתיד
נפילתו של שלום רפאל ז"ל אירעה תוך הקרבה אישית גדולה. הצלת חיים של בחורים צעירים, גרירת פצועים מן התופת, תוך סיכון עצום.
מה עבר עליו באותם ימים נוראים, כשהציל חיים תוך הקרבת חייו, איש לא ידע. אולם בזכותו ישנם כנראה רבים, שזכו לחיות חיים מלאים.
יהי זכרו של שלום רפאל ז"ל ברוך