גוריון פנקר
גוריון פנקר
סיפור חייו
"כל שבת, כל חג, כל שנה, כל יום וכל לילה - לא משנה כמה זמן עובר, אתה חסר לנו יותר. בלילה לפעמים אתה עושה איתי חסד, אם רק לכמה רגעים, נותן לי לגעת ולנשק את הפנים... היה שלום בני הקטן, נמשיך להיפגש בחלומות, עם כל הדמעות"
איביגיל פנקר – אמו של גוריון פנקר ז"ל
ביום י' באלול תשנ"ט (22.8.1999) נפל גוריון ז"ל בעת שירותו הצבאי.
19 שנים לפני היום בו קיבלה המשפחה את בשורת האיוב, ביום י"ט בטבת תש"ם (8.1.1980) נולד גוריון פנקר בבאר יעקב.
משפחה גדולה, בית קטן והרבה חום ושמחה
הוריו של גוריון, אביגיל ומשה, עלו מהודו בשנות ה-60, נישאו בארץ והתגוררו לאחר חתונתם בעיר רמלה.
אחרי הולדתם של ארבעת הבנים: גרשון, גבעון, גדעון וגולן, עברה המשפחה בשנת 1977, לבאר יעקב, אז עדיין מועצה.
בית הוריו היה ועודנו בשכונת הרצל שבעיר, שהייתה אז שכונה חדשה שיועדה לעולים חדשים, מהודו, פרס, עירק, מרוקו ובוכרה.
אחיו של גוריון ז"ל, זוכרים ילדות מאושרת בדירה הקטנה, שהכילה 7 נפשות ולעיתים יותר, בעיקר בתקופות בהן הסבתות התגוררו עמם.
שפת הדיבור בבית הייתה הודית, בעיקר עם הסבתות שלא ידעו עברית.
ההורים עבדו קשה לפרנסת המשפחה. משה, אב המשפחה, עבד בתעשייה הצבאית שעות רבות, או כפי שמתארים זאת האחים: "מצאת החמה עד צאת הנשמה."
אמא עבדה בבית חולים בחצי משרה כעובדת ניקיון. בצהריים יצאה הבייתה על מנת לדאוג לילדים ולהכין את הארוחה.
למרות הקשיים היה הבית מקום שמח, מקום של אירוח משפחה בחופשים ובחגים. תחושת החמולה, האוכל ההודי וטקסי החינה המסורתיים.
גם השכונה הייתה רוויה באווירה משפחתית, כולם הכירו את כולם בשכונת הרצל, שלחו האחד לשני משלוחי מזון, וחלקו שמחות ועצב.
ילד של שמחה ואהבה
כשנולד גוריון כבן זקונים, הפך להיות בן טיפוחם של כל בני המשפחה. היה ילד שמח, פעיל חברתית, עטוף דאגה ואהבה מכל צד.
כשנולד היו גם האחים הבוגרים מעורבים בליווי שלו לגן ולבית הספר בשעות בהן עבדו ההורים.
בדומה לאחיו הגדולים, למד גוריון בבית-הספר הממלכתי דתי 'רשב"י' שבבאר יעקב.
היה פעיל מגיל צעיר באגודת הכדורגל של ארגון 'נוה יעקב', ארגון של עולים מהודו המקיים טורנירים בערים שונות בארץ.
גם בהמשך, במסגרת שירותו בצה"ל לא זנח את אהבתו למשחק, והתאמן עם קבוצת כדורגל במצפה רמון, סמוך לבסיס שבו שירת.
בשנות נערותו לא היה בית ספר תיכון במועצה. הפתרון הפופולארי בשנות ה-90 בקרב בני הנוער בשכונה, היה פנימיות הנוער, שנתנו מענה כולל, חינוכי, מעשי, שכן למדו בהן גם מקצועות נדרשים, אך מעל הכל חברתי.
גוריון הצטרף לאחיו גולן ללימודים תיכוניים בפנימיה שבכפר 'הדסה נעורים' שליד נתניה, שם סיים לימודיו במגמת חשמלאות רכב.
כשהיה בכיתה י"א הכיר את חברתו אנג'לה, שלמדה גם היא בפנימייה. השניים בילו תמיד יחדיו ונהנו זה מקרבתו של זו. חברותם התהדקה עם הזמן, ונמשכה גם כשהשירות הצבאי שלח כל אחד מהם למקום אחר.
בחודש ספטמבר 1998 התגייס גוריון לצה"ל. לאחר הטירונות נשלח לקורס חשמלאות בצריפין ובסיומו הועלה לדרגת רב"ט והוצב לתפקיד חשמלאי רכב וכלים משוריינים בבה"ד 1.
כחצי שנה שירת בחיל לשביעות רצונם המלאה של מפקדיו, שראו בו חייל ממושמע, חרוץ ויעיל.
אחרי סיום הקורס הצטרף לחיל השריון לתפקיד חשמלאי רכב וכלים משוריינים בבה"ד 1.
ביום י' באלול תשנ"ט (22.8.1999) נפל גוריון בעת שירותו והוא בן תשע-עשרה בלבד.
הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון.
זיכרונות וחלל בלב
במלאות שנתיים למותו כתב אחיו גבעון:
"חבל לי על כל היופי שבעולם והחוויות של גיל הנעורים והבגרות שאתה אינך שותף להם עוד... ויותר מזה חסרה לנו הצלע החמישית במשפחה הקטנה שלנו, צלע שהייתה מאוד דומיננטית, קולנית ויחד עם זאת מאוד מתחשבת ועוזרת."
לזכרו של גוריון תרמו הוריו מנורת נר זיכרון לבית הכנסת השכונתי בבאר יעקב.
"אמא בחרה להיות חזקה," מספר גבעון, אחיו של גוריון ז"ל, "היא לקחה בשתי ידיים את העזרה הפסיכולוגית שהציע הצבא.
אבא היה מופנם, החזיק את הכאב בפנים. הוא שילם על כך בבריאותו הפיזית ונפטר לפני עשור.
התקופות הכי קשות הם החגים, בהם מועצם היעדרו של גוריון.
גם בני דורו, שנישאו והביאו ילדים לעולם, בשעה שהוא לא זכה, גורמים לנו לחוש את החלל שהשאיר אחריו."
"עד עכשיו זה כואב, מספרת אביגיל, "בעיקר אחרי שהתאלמנתי, וכשאני לבדי, זה הרבה יותר גרוע. למזלי הבנים תומכים בי ולא משאירים אותי לבד. וזו נקודת אור."
האהבה והלכידות שבין האחים, היא הכח המאפשר את ההתמודדות עם כאב השכול.
יהי זכרו של גוריון פנקר ברוך