דלג לתוכן העמוד

עמית (מיצכה) חסדאי

עמית (מיצכה) חסדאי
סמל ראשון 

עמית (מיצכה) חסדאי

בן קורין ואהרון
נפל ביום ט בניסן תשנד (21-3-1994)
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי רחובות

סיפור חייו

על הקיר בביתם של אהרון וקורין חסדאי תמונה: חייל בתספורת צבאית קצרה, בחגור מלא, סמל מחלקה עומד בטבע על שטיח עדין של עשבים, פרחים קטנים צהובים ולבנים - תמונתו של עמית (מיצכה) חסדאי ז"ל.

כשמספרים הוריו של עמית, אהרון וקורין, על אותו הרגע בו צולמה התמונה, מתבררת גם משמעותו המצמררת של אותו הרגע בו הונצח עמית.

ביום ט' בניסן, תשנ"ד, 21.3.1994, במהלך סיור מפקדים להכרת הגזרה, עלו הקצינים לתצפית בליווי שני סמלי המחלקה - עמית (מיצכה) חסדאי ויקיר שושי.

הסיור המדובר היה באחר האזורים היותר מסוכנים בלבנון, כ-20 קילומטרים מהגבול הבינלאומי, מוצב עישייה, שברצועת הביטחון.

הסמלים המתינו לקצינים מאחור.  

באותן דקות שלף יקיר שושי מצלמה וצילם את עמית על רקע מרבד הפרחים. לאחר מכן צילם עמית את יקיר. השניים לא ידעו כי הרגע בו הנציחו עצמם במצלמתו של יקיר, היה אחד הרגעים האחרונים בחייהם.

חצי שעה מאוחר יותר  נתקל הסיור במארב מחבלים ובמכת האש הראשונה נפלו עמית ויקיר. הזמן שקפא במצלמת העדשה, עצר מלכת עבור שני החיילים – הפעם לנצח. 

המצלמה התגלתה מאוחר יותר על ידי חבריהם ובתוכה הפילם שאצר בתוכו את רגעי חייהם האחרונים.

הדיוקן האחרון של עמית, בטבע הלבנוני, משקף את דמותו בנאמנות.

עמית (מיצכה) חסדאי היה נער שהתחבר לטבע וליופיו.

אחרי נפילתו סיפר אורי מפקד הפלוגה, שזמן קצר לפני שנפגע עמית, צעדו החיילים עייפים, בנוף הלבנוני. בשקט שלפני הסערה. אמר אז עמית למפקדו:

"תראה אורי איזה מדהים הנוף וטבע. אם לא הייתה כאן מלחמה אפשר היה להקים כאן שמורת טבע מדהימה."

***

21 שנים לפני כן ב 13.6.1973 נולד עמית (מצכה) חסדאי בעיר רחובות, להוריו אהרון וקורין חסדאי, שניהם ילידי טורקיה, צאצאים למשפחות מגורשי ספרד.

לפניו נולדו שני אחיו: ארז ואלון.

שלושת הבנים למשפחת חסדאי נולדו באופן סמלי בשנות המלחמות: ארז בששת הימים, אלון במלחמת ההתשה ועמית – ארבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

 

"לכל איש יש שם..."

אחיו של עמית, ארז ואלון, היו לו בילדותו כעמודי תווך. כשנולד עמית  ביום י"ג בסיוון תשל"ג (13.6.1973), חשבו בתחילה לקרוא גם לו על שמו של עץ – עץ האורן, אולם לבסוף החליטו על עמית - ועמית כשמו כן היה - לכל מקום אשר פנה רכש לו חברי נפש ואוהבים.

אמו קורין מספרת על שם החיבה שדבק בו - מיצכה:

"יותר מכולם אהבו אותו אחיו, וכבר מגיל צעיר הדביקו לו שם חיבה ייחודי - מיצכה. ומדוע? כיוון שכבר בגיל הרך אהב מאד לשתות מיץ בכפית. מיצכה גם היה השם בו הכירו אותו כל חבריו וחברותיו הרבים וטובים.

ילד אשכולות

"היה לו זיכרון מופלא," מספר אהרון אביו של עמית, "הוא אהב ספרים וקרא ספרים, רכש ידע, אהב מדע וידיעת הארץ."

אין פלא, שהרי נולד להורים שעלו בצעירותם לישראל מתוך ציונות עמוקה ואהבת הארץ. 

אביו מספר בחיוך גם על "שתי ידיים שמאליות", ובעיות במוטוריקה עדינה שהקשו על עמית.

"... עמית מעולם לא הרים ידיים ונאבק להשתתף בכל הפעילויות." מספר אהרון. "כשהיה בכיתה ג' בשנת 1981, נסענו לשליחות בת שנה לארצות-הברית. עמית שלא ידע מילה באנגלית למד בכיתת מהגרים ותוך חודשים דיבר אנגלית שוטפת ובמבטא אמריקאי מרשים. מנהל בית הספר דרש להעבירו במהירות לכיתה רגילה של דוברי אנגלית.

כשהגיעה שנת השליחות לסיומה, שאלתי את הבנים (שלפני הנסיעה התלהבו נורא) האם ירצו להישאר שנה נוספת בארצות הברית, אמרו לי: 'תישאר אתה אם אתה רוצה – אנחנו חוזרים!'.

אז חזרנו לרחובות."

בעיות המוטוריקה העדינה המשיכו ללוות את עמית אך לא עצרו אותו והוא התעקש ולא ויתר לעצמו. בכיתה ד' הצטרף לנבחרת מכבי רחובות כדור-יד ואף נבחר לשחקן מצטיין.  

 

"נפשנו כמהה לחופש..."

עמית המשיך את לימודיו בבית-הספר ויצמן ברחובות וסיים במגמה ההומנית בבית-הספר התיכון קציר שבעיר. לפני שסיים את בית-הספר יסודי, עברה המשפחה להתגורר בבאר יעקב, אך עמית העדיף להמשיך וללמוד ברחובות. הוא לא רצה להיפרד מחבריו הטובים.

מכיתה י' הייתה לעמית חברה - רעות. במשך 3 וחצי שנים היו זוג אוהב. 

כמה סמליים היו שמותיהם – רעות ועמית.

על נפשו החופשיה של עמית מעידה מחברת שירים שכתב עם ידידתו הטובה לספסל הלימודים, ענבל הרשקו. כל השירים במחברת נכתבו בשיעור תנ"ך אחד בכיתה י"א - מארג שירים שהשניים כתבו במחברת התנ"ך, כרצף מכתבים, כשיחה פנטסטית-אירוטית, גסה אך מקסימה.

בשירים מהרהרים עמית וענבל על החיים, על נערות, זוגיות, יחסי אישות, הקמת משפחה, על ילדים, התבגרות, הזדקנות ומשמעות מעגל החיים.

השירים נקבצו למחברת זיכרון אחרי נפילתו.

 

"מלא חיוכים, מלא עיניים כחולות"

כותבת ענבל ידידתו של מצכה:

"מבעד לסורגי הכיתה חייכה אלינו השמש ונפשנו כמהה לחופש... באופן בלתי צפוי הטבענו את יגוננו בדפי מחברת התנ"ך המרופטת שלך. כתבתי לך שיר נועז ואתה כהרגלך להיענות לכל דבר שהוא לא מה שצריך להיעשות בבית הספר, נענית גם הפעם... השירים פשוט יצאו לנו, היינו כל-כך להוטים מהיצירה, צחקקנו לנו כממתיקי סוד...

היינו ילדים שובבים שכאלו, שמחים... אהבנו לכתוב שירים גסים ולצחקק בשיעור, אהבנו את החיים האלו..."

בהמשך מוסיפה ענבל:

"... אבל אתה יודע... השירים האלו הם בעצמם מעגל החיים שלנו, אנחנו מתבגרים בהם, עושים בהם שטויות, חוזרים בנו, ממשיכים הלאה, מזדקנים בסוף... בשירים עוד חשבנו שהמעגל תמיד נסגר רק אחרי שמזדקנים ... כי זו דרך הטבע...

... אתה מיצכה אולי עוד חושב כי אני יודעת שלא, כי המעגל שלך היה קצר כזה, נסגר פתאום... והמעגל שלי נמשך ויש בו חתיכות חסרות, אבל אתה לפחות מהמעגל הקטן הפקת את כל מה שאפשר – קשה למצוא נקודות של חושך במעגל הזה... אני אישית זוכרת רק מלא חיוכים ומלא עיניים כחולות.

מצכה כל חייך הענקת אהבה והיית נאהב, ולמרות שמעגל החיים שלך נסגר, לפני השירים שנגמרו, האהבה שעטפה אותי אז עדיין קיימת...

אני וכולם כל כך אוהבים אותך."

(ענבל הרשקו ח' ניסן תשנ"ו  29.3.1996)

 

"אני אעשה ממנו פיסיקאי" – החיים לצד מדענים

הוריו של עמית עבדו כל חייהם בתחום המדעים והמחקר.

אהרון חסדאי היה מדען וחוקר במכון ולקני בתחום החקלאות, ואמו קורין עבדה כמזכירת הפקולטה לפיזיקה במכון ויצמן.

"באחד מחודשי הקיץ בתקופת התיכון עבד עמית בדואר ישראל." מספרת קורין. "לעיתים מזומנות הגיע, רכוב על אופניו, לבקרני במכון ויצמן – לעיתים על מנת לאכול איתי צהריים, ולפעמים, כשהייתה שרשרת האופניים נופלת היה מגיע למכון, ואב הבית שאהב אותו מאד, הרכיב לו אותה חזרה ברצון.

מדי פעם עבד עמית בבית ההארחה של המכון וקיבל את פניהם של מדענים ומרצים שהגיעו מכל העולם לכנסים. באווירה המשפחתית ששרתה במכון ויצמן, התחבר עמית לפרופסורים ולמדענים שאהבו את הילד החכם, החינני, נעים ההליכות, והוא נהנה להיות בחברתם וניהל איתם שיחות רציניות.

אחד מהפרופסורים אף אמר לי בהתלהבות: 'תשאירי לי את עמית – אני אהפוך אותו לפיזיקאי.' ועמית אכן רצה להיות רופא או מדען – כך לפחות כתב בעבודת שורשים לבית הספר.

 

רוקד את החיים

"איך התקבל הילד ה'קלמזי' שלנו ללהקת המחול, איננו יודעים," מספרת קורין,  "אבל חבריו שנורא אהבו אותו, משכו אותו להצטרף, ובאחד מימי העצמאות עלה איתם על הבמה, בבגדי הקיבוצניקים של פעם, ורקד.  

ידידה שרקדה אתו פעם אחת באירוע, סיפרה שדרך לה על הרגל המון פעמים. כששאלתי אותה, איך לא התעצבנת – היא אמרה: '...זה מיצכה – איך אפשר להתרגז.'

 

 

מחיל הים לנח"ל ולגדוד 50

"עמית היה מלא מוטיבציה לשרת ביחידה קרבית," מספר אביו אהרון. "למרות שלא בלט בפיזיות שלו, ולמרות הקשיים המוטוריים, עבר בהצלחה גיבוש של קורס חובלים בחיל הים, וזאת בשעה שחזקים ממנו פיזית, נשרו בגיבוש."

בשנת 1991 באחד החורפים הקשים ביותר שידעה הארץ, התקבל עמית לקורס חובלים.

כשחזר הבייתה סיפר על האתגרים העצומים. על הקור ועל סילוני המים הקפואים שניתכו על פניו ועל פניהם של חבריו לקורס, עת שטו בסירות הזודיאק. על המאבק בים הקפוא, עת הפכו את הסירות על מנת לאמן אותם בהישרדות.

העונש על כל 'פאק' קטן היה טבילות אישיות במי הים הקפואים, כמו למשל כשמצאו גרגר חול בקנה הנשק שלא נוקה כיאות.

"'כל הדגים בים כבר מכירים אותי אישית', סיפר לי עמית בחיוך," נזכר אבא אהרון.

הקושי הגדול ביותר שהתמודד עמו עמית במהלך קורס החובלים, היה הקשרים והחבלים. בגלל המוטוריקה העדינה שדרשה הפעולה הזו, סבל והתייסר מכאבים קשים בידיו ש'עוטרו' בסימנים כחולים.

הוא נאבק, השתדל אך בסוף נשבר – וממש לקראת הסוף פרש מהקורס - אך לא מהחלום לשרת במקום משמעותי.

כך הגיע לנח"ל, לגדודים, עבר קורס מכי"ם וקורס חובשים, ואז ביקש לעבוד לחוד החנית, ל'פלחוד' לגדוד 50, הגדוד המובחר של הנח"ל.

"הוא שנא להתעסק בקטנות, להעניש חיילים, לרתק לשבת," מספר אהרון, "היה לו קשה גם לראות התנהגות של הקטנת ראש, או חוסר מוסר חיילי, ולכן ביקש להיות מצוות מחדש בגדוד המובחר ולמשימות משמעותיות. בפלחוד היה סמל מחלקה."   

קורין מוסיפה:

"ההצטרפות שלו לגדוד 50 התרחשה  4 חודשים לפני השחרור. למרות שהציעו לו להיות רס"פ באיזו היאחזות נח"ל, הוא הגיע הביתה והודיע לנו שהצטרף דווקא לגדוד 50. ואני שאלתי אותו:  'מדוע עמיתי – אתה הרי אוטוטו משתחרר.'  

אני פחדתי.

הייתה זו התקופה האיומה שבין שתי מלחמות לבנון - תקופה בה ישב צה"ל במדינה העוינת. מאות חיילים נהרגו. הגזרה הייתה חמה ואני ידעתי שיש סיכוי טוב שגדוד 50, שכבר ישב על הגדר, ירד ללבנון.

ועמית?

הוא רק הסתכל עלי ואמר:

'אמא זה רק 4 חודשים אבל בכל זאת זו עוד תקופה ואני רוצה להיות עם החבר'ה שלי.'  

הוא לא ויתר.

ואכן בפלחוד מאד אהבו אותו ושם מצא את מקומו... וגם את מותו."

 

***

 

"כל עוד יש אהבה בעולם, יוכלו אהובי הלב לחיות בלבבות אוהביהם ובלבבות של האוהבים את אוהביהם ובלבבות של אוהבי האהובים של אוהביהם, עד בלי די."

(פרופסור אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל ואב שכול)

 

אבן עם לב אדם – או מסעו של סלע

במקום בו נפלו עמית (מיצכה) וחברו יקיר שושי, עמד סלע גדול.

אחרי הנפילה רצו חבריהם לנשק להפוך את הסלע לאבן הנצחה ולהתקין עליו לוחית זיכרון, שיישאר לו כך בשטח.

אולם אלוף הפיקוד דאז, יצחק מרדכי, שהבין כי באחד הימים ייסוג צה"ל מלבנון, שכנע אותם להעביר את הסלע לישראל. וכך במשאית ריאו צבאית, יצא הסלע הכבד למסע, עד שמצא עצמו במצפור שליד קיבוץ יפתח, מול נופי הגליל והחרמון, מוקף חורשת עצים וחרובים, בינות פינות ישיבה ובסמוך לחורשת עצים.

בראש הסלע הותקנה לוחית הנצחה ממתכת לעמית ולחברו יקיר זיכרונם לברכה.

 

 

"חי בלבבות אוהביו"

מספר דרכי הנצחה מתקיימות על שמו של עמית:

ההתכנסות השנתית ביום הזיכרון:

"אחרי נפילתו," מספר אהרון,  הגיעו אלינו כל החבר'ה מהפלוגה של עמית. מאז לא פסקו להגיע. כל יום זיכרון הם מגיעים, כולל מפקד הפלוגה וברבות השנים גם זה שהחליף אותו, שלא ידע את עמית אך שמע עליו מפקודיו.

אנחנו פותחים עבורם שולחן על הדשא בחצר."

"רק בדיעבד, כשהכרתי אותם," מספרת קורין,  "הבנתי מדוע רצה עמית להיות חלק מהקבוצה המופלאה והאיכותית הזו."  

טיול זיכרון שנתי

"במשך שנים נהגנו לקיים טיול שנתי לזכרו לצפון." מספר אהרון חסדאי.

"הטיול נפתח בדרך כלל בארוחת בוקר בצומת גולני. בסופו נהגנו לשבת ליד עץ החרוב שליד סלע ההנצחה לזכרו, הסלע שמול קיבוץ יפתח, שם אכלנו ארוחת צהרים.

לטיול הצטרפו ברבות השנים בני משפחותיהם של חבריו, נשותיהם וילדיהם – אלו שלא הכירו את עמית. גם כשהתחלף המגד, הצטרף למטיילים המגד החדש, שעדיין מגיע  אלינו כל שנה לבקר."

גרעין מיצכה

כשנה אחרי נפילתו קם על שמו גרעין נח"ל. החברים רצו לקרוא לגרעין על שמו של עמית, אולם כשהתברר שיש גרעין אחר בשם זה, אחרי התייעצות עם הוריו, החליטו לקרוא לגרעין: 'גרעין מיצכה' – השם בו היה מוכר לאוהביו.

הרקדן

גם במכון ויצמן, מקום עבודתה של אמו קורין,  אספו כסף והקימו מתקן בגן המדע על שמו של עמית, שכמו שאר המתקנים בגן, מייצג חוקים פיזיקליים.

המתקן המכונה "הרקדן", מסתובב בכח צנטריפוגלי, ברגע שעומדים עליו ומרימים רגל – מטאפורה לאישיותו של עמית. את המתקן יזם דני תמרי חבר טוב להוריו של עמית.

ספר השירים של עמית וידידתו לכיתה ענבל הרשקו, אף הוא מהווה חלק מפרויקט ההנצחה.

 

דמותו של עמית נוכחת בסלון ביתה של משפחת חסדאי, מביט מהצילומים והציורים שעל הקיר, והוא ממשיך לחיות בלבבות אוהביו.

 

עמוד הנצחתו באתר 'יזכור'

 

מקום מנוחתו

עמית (מיצכה) חסדאי
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי רחובות
חלקה: 3
שורה: 5
קבר: 9