יצחק קשקש

היה זה ביום השלישי למלחמת ששת הימים – 7 ביוני 1967.

יצחק קשקש ז"ל, חייל בעוצבת שריון 'עמוד האש' בפיקודו של אברהם יפה, השתתף בכיבוש 'ביר חסנה' שבסיני. בזמן טיהור המקום נפגע יצחק בראשו מאש מצרית.

שבעה ימים אחר כך, ביום ו' בסיון תשכ"ז, 14 ביוני 1967, מת מפצעיו בבית החולים סורוקה בבאר שבע והותיר אחריו רעייה ושני ילדים.

***

27 שנים לפני נפילתו, ביום כ' בטבת תש, 1 ינואר 1940, נולד יצחק קשקש בטריפולי שבלוב.

בן בכור להוריו, עמוס וואסינה.

אחריו נולדו אחיו: שלום, אבנר (אלפונסו) ואחיותיו דינה וטובה.

בטריפולי נהנתה המשפחה מרווחה כלכלית ומיחסים טובים יחסית עם שכניה הערבים.

סבו של יצחק, אבנר, היה בעליה של מסעדה ידועה על חופה של טריפולי.

בשנים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל, החלו התנכלויות הולכות וגוברות מצד האוכלוסייה המקומית הערבית. ההגנה דחפה יהודים להגן על עצמם.

סליק שהקימה המשפחה בבית, למטרות הגנה עצמית, היה אמנם מקור לנשק והגנה, אבל גם הגביר את הסיכון שבחשיפה לסכנת חיים של ממש, גם מצד הבריטים ששלטו באותן שנים בלוב.

ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הייתה קו פרשת המים. החיים לא חזרו יותר למסלולם עבור משפחת קשקש ועבור יהודי טריפולי.

יצחק עלה עם משפחתו  על אוניה שיצאה לאיטליה. הם עזבו עם מעט מטלטלים, ללא רכוש, ונמלטו מלוב תוך שעות ספורות למחנה ארגון הג'וינט, מתוך כוונה להמשיך משם ולעלות למדינת ישראל שזה עתה נוסדה.

אחרי תקופה קצרה אמנם עלו לארץ. אך ללא אביו עמוס, שחלה בשחפת ולא יכול היה להצטרף. האב נשאר באיטליה להמשך טיפול.

 

מעברה ואוהל הנידף ברוח

כשהוא בן 9 בלבד מצא עצמו יצחק באוהל במעברת האוהלים 'חוטר' שבבאר יעקב.

המשפחה, שנהנתה בטריפולי מרווחה כלכלית, מחיים הנוחים, נחתה הישר לרעב ולמציאות קשה.

היעדרו של אב המשפחה, במשך כמעט שנתיים, הפכה את המציאות לקשה יותר, ועתידה הייתה להעמיס על כתפיו של יצחק, תוך שנים ספורות, אחריות לפרנסת המשפחה.

***

אחיו של יצחק ז"ל, אבנר קשקש, מתאר את התנאים הקשים ששררו במעברה:              

"זה היה גרוע ממחנה פליטים.

כ-30 אלף עולים חסרי כל שוכנו על שטח מצומצם בקרבת מחנה צבאי בריטי לשעבר, באוהלים רעועים, בקרבת שוק פחונים קטן ועלוב.

במשך יותר משנה וחצי חיינו באוהל, בחום הקיץ ובקור החורף.

בחורף ההוא צנחו הטמפרטורות ושלג ירד – שלג במרכז הארץ. אנחנו ישבנו באוהלים העלובים שלנו, רועדים מהקור.

לעיתים התמוטט האוהל עלינו, וכך זחלנו, יצחק, אמא ואנחנו האחים, בין הברזנטים, באדמה ספוגת המים, רטובים מהגשם ורועדים ברוחות הקפואות –בניסיון נואש להקים את האוהל מחדש.

את סבלה של אמא שלנו אני רק יכול לתאר לעצמי, כיוון שהייתי אז עדיין ילד קטן בן 3. אבל האישה הזו, שבאה ממשפחה מבוססת, בת יחידה בין אחים, נחתה עם חמישה ילדים, במקום קשה, צפוף ולעוני מרוד."

***

כשעמוס קשקש, אבי המשפחה, החלים והגיע ארצה, התפנה במקביל המחנה הבריטי הצמוד למעברה, וצריפיו הוקצו לעולים.

המשפחה עברה להתגורר בצריף, אותו חלקה עם משפחות אחרות.

"זה היה שדרוג רציני באופן יחסי לתנאים שהיו לנו," מספר אבנר. "כעת התגוררנו בצריף של כ-70 מטרים, מחולק באמצעות בדים בין 3-4 משפחות.

כילדים לא היה לנו כלום – ממש כלום, אבל אנחנו היינו מאושרים בכלום הזה. שיחקנו בכדור עשוי גרב וסמרטוטים, או מחניים בין האקליפטוסים. כשהיינו רעבים אכלנו חמציצים או צמחי חובזה.

יצחק למד בבית-הספר. היה זה כנראה לא יותר מאשר צריף מאולתר, עם מורה מאולתר - זה שידע קרוא וכתוב יותר מהאחרים. בית הספר הזה, ממש כמו החיים שלנו, היה ארעי.

אמא הייתה מבשלת אוכל זול ופשוט -  קוסקוס, ירקות ובעיקר כריכים עם ריבה, או מרגרינה עם סוכר. היו תקופות שסבלנו מרעב – ממש כך. לא הייתה עבודה, היה צנע ולמרות התלושים כמעט שלא היה אוכל.

אני זוכר את אמא  מחלקת ביצה קשה אחת ונותנת לנו. לעיתים, רק על מנת להרגיש יותר נוח, הייתה מעמידה סיר עם מים על האש – ליצור מראית עין של משהו מתבשל. היה זה מבייש בעיניה לבקש צדקה ומזון ממישהו אחר.

 

יצחק לוקח אחריות

המחסור הזה, העוני והאבטלה הקשה, הפילה אחריות על כתפיו הצרות של הנער יצחק, דחפה אותו לקחת אחריות על פרנסת המשפחה.  

כשמלאו ליצחק 14 שנים החל ללמוד בבית הספר שבקיבוץ נצר סירני הסמוך לבאר יעקב, אבל מהר מאד עזב את לימודיו, והחל לעבוד כשולייה אצל נגר מקומי. הידע שרכש הפך למקצוע, בעזרתו כלכל יצחק את המשפחה כבר מגיל צעיר.

בכסף שהרוויח בנגרות, פרנס את המשפחה ואף קנה לעצמו אקורדיון, עליו למד לנגן בכישרון רב.

 

גדנ"ע וגיוס לצה"ל

כשרונו וחריצותו של יצחק קשקש, לא נעלמו מעיניו של מרכז הגדנ"ע האזורי, שרתם אותו לפעילות הארגון. תוך זמן קצר יצא לקורס מדריכים וזמן קצר אחר כך הקים עם מדריכו סניף בבאר יעקב, וארגן פעילויות הכנה לצבא לבני הנוער, בין השאר גם מחנות ומסעות.

פעילות זו קיים אחרי שעות העבודה בנגרייה.

בשנת 1958 גויס לצה"ל ואחרי טירונות, שירת כמדריך טירונים, הכשיר חיילים וחיילות לשירות צבאי. מאוחר יותר הצטרף לחיל השריון.

אחרי שהשתחרר מ'סדיר', פתח במרכז רמת גן, באזור בו ממוקמת היום הבורסה, נגרייה.

בעשר אצבעותיו בנה את העסק. במקביל התחתן עם בחירת ליבו דוריס, אותה הכיר בזמן שירותם הצבאי. תוך תקופה קצרה יחסית, חסך כסף וקנה דירה בחולון. לזוג נולדו שני בנים.

 

נפילתו ועקבות זיכרון