דורון (דורי) שושני
דורון (דורי) שושני
סיפור חייו
תמונה אחת חקוקה בזיכרונה של מלכה שושני, אמו של דורון – דורי שושני זכרו לברכה - הרגעים האחרונים בהם ראתה אותו לפני שיצא בפעם האחרונה מביתו וחזר ליחידתו בצבא היישר למלחמה.
"ישבתי במרפסת הבית ודורון המתין בחוץ לטרמפ. אחרי שנסע לא חזר עוד. רגע זה קפא בזיכרון וכך אני זוכרת אותו - ממתין לטרמפ - עד היום."
***
האדם תבנית נוף מולדתו
מושב נווה דורון, הקרוי על שמו של דורון שושני ז"ל, נמצא בתחום השיפוט העירוני של באר יעקב. זהו המקום בו גדל, תפאורת ילדותו ונערותו - המקום בו עוצבה אישיותו.
מהפרדסים המשגשגים שהיו למשפחה בעבר, פרי עבודה סיזיפית ואהבה בלתי נדלית, נותר רק מקטע פרדס קטן, צל זיכרון למשק החקלאי הגדול שהיה כאן פעם. אולם האווירה, הצבעים, ריחות פריחת ההדרים וקולות הציפורים מאפשרים למבקר במקום לדמיין בקלות את האווירה בה חיה משפחת שושני וחי דורון בשנות ילדותו ונערותו, לצד הוריו, אחים ואחות.
מוקפים בירוק, בעצי מנגו, קלמנטינות מזנים שונים, תפוזי השמוטי והוולנסיה. פרדס מטופח של זהב הדר שמח.
לא היה זה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה. אברהם, אביו של דורון, עבד בתעשייה האווירית ואמו מלכה, גם היא יצאה מתחומי המושב ועבדה בישיבה הסמוכה כמטפלת.
***
דורון נולד בשנת 1961 ברחובות.
כשמלאו לו שלוש שנים עברה המשפחה הקטנה לבאר יעקב, שהייתה באותם ימים מושבה של שטחים פתוחים, פרדסים, חורשות אקליפטוסים, בתים קטנים ומעברת עולים שעדיין הייתה קיימת באותן שנים - מעברת חוטר.
את הפרדס המשפחתי הקימו ההורים במו ידיהם – יש מאין.
"לא היה לנו כלום כשהגענו למושבה, מספרת מלכה, אמו של דורון. "על מנת להגיע ממקום למקום הלכנו ברגל או נסענו על גבי עגלה רתומה לחמור."
ברבות השנים נולדו לדורון שלושה אחים ואחות: שחר, רויטל, חי ורועי. האחרון נולד כשנה לפני נפילתו של דורון.
כשרון, ידיים טובות ולב אוהב
אימו מלכה מתארת את דורון כילד מקסים, אנרגטי ותלמיד מעולה.
"למעשה הוא היה עד כדי כך מעולה," מספרת מלכה, "שהמורה בבית הספר היסודי באר יעקב, לחשה לנו, שכדאי שעביר אותו לבית ספר אחר, כיוון שהשתעמם מקצב הלימוד של הכיתה שהיה איטי מדי עבורו.
ואכן, באמצע לימודיו בבית הספר היסודי, העברנו אותו לבית הספר 'מענית' שברמלה, שם פרח."
עם תום לימודי היסודי המשיך דורון לתיכון בישיבה תיכונית בקרית נוער בירושלים, בה למד במגמה ריאלית-מחשבים. לחופשות בבאר יעקב הגיע אחת לשבוע ולעיתים אחת לשבועיים.
את לימודיו סיים בהצטיינות.
לכל אורך השנים - גם בבית הספר היסודי, גם בתיכון וגם בזמן שחזר לחופשות קצרות מהצבא, סייע דורון לאביו במלאכות החקלאות בפרדס.
רויטל, אחותו של דורון, זוכרת כיצד עזרו הבנים הגדולים, דורון ושחר, "להעביר קו", כלומר להזיז את צינורות ההשקיה מנקודה לנקודה, וכול זה בתקופות בהן עדיין לא הייתה מערכת השקיה קבועה ובטח לא אוטומטית.
"הייתה זו מלאכה מפרכת," מספרת רויטל, "מלאכה שארכה על פני כל שעות היום. בנוסף היו גם מלאכות אחרות שדרש הפרדס - קטיף, גיזום, זיבול והשקיה, והכול בצורת עבודה מסורתית וקשה בידיים."
דורון, לצד כל בני המשפחה, לקח חלק בעבודות הפרדס וטיפוחו.
מציאות שכזו מחנכת אנשים לחשוב רחוק, לדחות סיפוקים, לנטוע ולשתול מתוך ידיעה שהתמורה תגיע, אולם רק אחרי עבודה קשה, השקעה, המתנה וסבלנות.
***
כשמאזינים לסיפוריהם של בני המשפחה, החברים מהצבא, המספרים על דורון, בולטות בעיקר שתי מילים – צדק ויושר.
אביו של דורון, אברהם, סיפר על חריצותו ויושרו בסרט שייצרו לזכרו חברים לנשק בשנת 2013:
"דורון לא בחל בעבודה קשה, אבל מעל הכל שאף לצדק. יום אחד ראה אדם זר קוטף פירות ללא רשות מעצי הפרדס. הוא ניגש אליו וגער בו שאסור לגנוב. אחרי שדאג האיש להחזיר את הגנבה, ביקש ממנו דורון לגשת לאימו מלכה ולבקש את סליחתה."
אחותו רויטל נוצרת בליבה רגעים וזיכרונות ילדות:
"כשהגיע הבייתה מהפנימייה בירושלים, תמיד הקדיש לי זמן, בדק איך אני מסתדרת בלימודים, התעניין, ישב איתי ולימד אותי. אני למדתי ממנו כיצד ללמוד.
פעם הביא עמו גלובוס. תוך שגלגל בידו את "כדור הארץ", סיפר לי על ארצות ויבשות. פעם הביא טלסקופ, ובפעם אחרת נונצ'קו - כלי נשק לאומנויות לחימה, חי אחי ואני הבטנו בפליאה בשליטה המוחלטת שלו בנונצ'קו כשהתאמן.
עוד חוויה מיוחדת, שנחקקה בזיכרוני כילדה, היו ה"סיבובים" שעשו לנו האחים הגדולים, דורון ושחר, על עגלה רתומה לחמור.
מאוחר יותר, ששירת בצבא, היה מגיע לחופשה הבייתה מותש. אהבתי להתבונן עליו ישן, אחרי שנרדם בחדרו.
היו לו ידיים נהדרות וחוש אסטטי. פעם מצא אביזרי חקלאות ישנים; חרמש, עגלה ישנה, כלי עבודה ומחרשה – ענתיקות של ממש. הוא צבע, והניח אותן לקישוט ברחבה שבחצר. הייתה תקופה שנהג לגלף בעץ, אחרי שקיבל מאבא סכינים מיוחדות לצורך כך."
נזכר חי שושני, אחיו של דורון:
"אחי הבכור היה מושא לכבוד ולהערצה. הוא היה גבוה ומרשים והייתה לו יכולת מיוחדת לסדר הכל - פיקסר שכזה עם ידיים טובות ושכל. אח גדול שתמיד היה ניתן להתלות עליו, ותמיד-תמיד עזר באהבה ובשמחה.
אנחנו, אחיו, חשנו שאנחנו חשובים לו כיוון שידע לתת יחס אישי וחם לכל אחד ואחד מאיתנו.
הייתי כבן 6 כשהתגייס לצבא. באחת מחופשותיו, שהייתה בפורים, הביא לי מתנה, אקדח צעצוע, מה שמאד שימח אותי. בפורים האחרון, לפני שנפל, התחפשתי בעצמי לצנחן עם כומתה אדומה. אהבתי והערצתי אותו מאד."
התמודדות עם השכול
המחשבות על אותו יום נורא בו נודע על נפילתו של דורון, מייסרות ומעלות מחדש את הכאב והגעגועים בליבותיהם של הוריו ואחיו.
רויטל זוכרת את אותו יום נורא, כאחד הטראומטיים בחייה.
"הייתי אז בכיתה ח' בבית הספר היסודי. היה זה בחודש יוני, סוף שנה. תקופה משמעותית של סגירת מעגל. היינו בחזרות להצגה שאמורה הייתה לסכם 8 שנות לימוד - סיום בית הספר היסודי.
לפתע הגיעה אמא של חברה שלי ואמרה שאני צריכה לצאת מן הכיתה. אמרה לי שדורון נפצע ושאנחנו הולכות הבייתה.
בבית, במושב, הייתה אמא מוקפת בהמון אנשים, בוכה ללא הפסק. כולם סביבה בכו.
הייתי המומה, רציתי לומר לה: 'אמא מדוע את בוכה? צריכים לומר תודה שדורי רק נפצע.' אבל אף אחד לא התייחס אלי – אנשים התחפרו ביגונם.
הלכתי לשירותים ונעלתי את עצמי. לא רציתי לצאת. לא הבנתי מה קורה והייתה לי תחושה שלא אמרו לי את האמת. לא יכולתי לעבד את הכאב שחשתי.
***
רועי שושני, בן הזקונים, נוצר בליבו תמונה אחת – עוגן של זיכרון.
בתמונה נראה דורון, אוחז בידיו את אחיו הקטן רועי בן החודשים הספורים, המביט באחיו הבכור ומחייך באושר.
"זו המזכרת היחידה שיש לי מדורון, כיוון שהייתי בן שנה כשנפל. כל חוויה שאני חווה בחיים אני מרגיש שאני חווה עבור שנינו.
לא חשתי שגדלתי למשפחה עצובה או מכונסת בתוך עצמה. אני חוויתי את ילדותי כנהדרת, אבל כן חיפשתי את הקשר, או העוגן, לאח הבכור שלא הכרתי."
במובן סמלי רועי הוא סוג של ירושה שהשאיר דורון ז"ל אחרי לכתו.
"ההורים לא תכננו להביא עוד ילדים, אבל את סיפור הגעתי לעולם סיפרו לי כשגדלתי.
היה זה באחד מערבי שישי, כשישבו כולם לשולחן השבת. דורון הביט לפתע בכיסא אחד שנותר ריק סביב שולחן השבת וביקש מאמא שתביא לעולם עוד אח.
אמא שכבר עברה את גיל ה-40, סירבה בתחילה. מאוחר יותר, שקלה ברצינות את בקשתו של בנה בכור, נאותה לו.
כך הגעתי אני לעולם.
אחרי נפילתו של דורון ציינה אמא בעצב ששוב נותר כיסא ריק סביב השולחן בערב שבת.
היא אמרה פעם, שאולי הרגיש דורון, שאם יקרה לו משהו בצבא, כדאי יהיה להשאיר עוגן, משהו להיאחז בו בדמותו של אח צעיר.
החוויה האישית שלי, מלאה באנשים שאמרו לי:
'טוב שלא הכרת אותו כי זה פחות כואב לך.' וזה הרתיח אותי וכאב לי. כי אני גדלתי לדמות שלו ולסיפורים עליו. לא היו אז טלפונים ניידים וסרטוני וידאו זמינים, אני כילד הייתי זקוק למידע – כל מידע – על מנת להרגיש קרוב אליו.
עם זאת לא רציתי להטריד את ההורים, לא רציתי לעורר בהם כאב. הגעתי לעולם בגלל הבקשה של דורון אחי הבכור, והתמונה הזו – אני התינוק מביט בו ומחייך, משמשת לי עוגן שמחבר בינינו."
רועי זוכר רגע אחד שחיזק בבת אחת את הקשר שלו לאחיו.
"בשנת 2013" נזכר רועי, "עשו חבריו של דורון לגדוד, סרט הנצחה קצר. לצורך כך הגיעו למושב שלנו.
בין המבקרים הייתה גם שרה, חברתו של דורון מתקופת הצבא. היא עמדה לא רחוק ממני, עמדה והביטה בי. לפתע נגשה אלי ואמרה לי שכאשר הסתכלה עלי, ראתה בי את אחי הבכור דורון. שנינו חשנו צמרמורת.
ההערה שלה חיזקה עוד יותר את הקשר שאני חש אליו."
***
"אחרי נפילתו החיים לא יכלו להיעצר," מספר חי שושני. "לאמא היה את רועי, שהיה אז בן שנה והיו אנחנו, הילדים שצריך לטפל ולדאוג גם להם. החיים לא משאירם אלטרנטיבות - חייבים להמשיך."
בסרט ההנצחה שייצרו החברים מספרת שרה, חברתו מהצבא, על דורון:
"הכרנו בבה"ד 7 בשנת 1981.
בתחילה שמרנו בחשאיות על היחסים שלנו, כיוון שהייתי המדריכה שלו בבה"ד והיה צריך לשמור על יחסי מדריך-חייל.
דורון היה חבר אמיתי, מלא רגש ואהבה. לפגישתנו הראשונה שלנו מחוץ לבסיס הגיע עם זר פרחים ושוקולד. הלכנו ללונה-פארק. אני זוכרת שכאשר עמדנו מול אחד הדוכנים, התעקש שלא להפסיק לשחק עד שאקבל את הדובי שרציתי.
היו לנו תוכניות, רצינו לנסוע לחו"ל אחרי הצבא, להתחתן ולהקים משפחה."
זמן קצר אחרי נפילתו של דורון, קיבל המושב את שמו 'נווה דורון', כולל שילוטו גדול בכניסה.
בבית הספר מענית הקימו פינה לזכרו.
חברים לנצח
"מגיעים לכאן באדיקות חברה מהצבא ששירותו אתו." מספר חי. "הם מגיעים ביום האזכרה וביום הזיכרון – לא מפספסים. עבורנו הם כמו האחים הגדולים שלנו. וזה מפתיע שכל שנה מגיע מישהו חדש, כזה שלא הכרנו, שהיה לו קשר עם דורון, אך היה לו קשה להגיע ולספר עליו.
עד היום אנחנו מגלים עוד חלקים בפאזל הזה, בדמותו של אחינו דורון."
חבריו לנשק מספרים על אישיות כובשת, מחבקת, מגנט שמושך סביבו אנשים, חבר טוב שתומך ומפקד מלא מוטיבציה - כזה שאנשים הולכים אחריו.
"תמיד שר אלף כבאים לא יכבו אותי. זה היה הדרייב שלו לבצע כל מה שביקשתי ותמיד בשמחה ואהבה." מספר מפקד המחלקה של דורון.
"לאחר שהתמנה לקצין הקשר בגדוד 202," מעיד מפקד הגדוד, "עשה דורון עבודה נהדרת והמחלקה עליה פיקד הייתה מגובשת והלכה אחריו לגמרי. דורי היה קצין מקצועי, חרוץ ובעל מוטיבציה גבוהה."
***
"הזמן לא עושה את זה יותר קל." מספר חי, "קשה לדבר על זה. לפעמים אנחנו מתפלאים על היכולת של משפחות שכולות אחרות לספר על יקיריהן שנפלו. כשאנחנו נדרשים לספר, קשה לנו נורא, אנחנו נשנקים כשאנחנו מדברים עליו.
מגיוסו ועד נפילתו ממעוף הציפור
בתחילת חודש פברואר 1980, התגייס דורון לצה"ל. עבר טירונות בחטיבת הצנחנים שבמסגרתה שאף לשרת.
אחרי הטירונות הוצב בחיל-הקשר. הוא עבר קורסים מקצועיים שונים, ביניהם קורס מ"כים חי"ר, ולאחר שסיים בהצלחה קורס קציני אג"ם וקורס קציני קשר, הוצב כקצין קשר ביחידת צנחנים.
עם פרוץ מלחמת שלום הגליל עלה דורון עם יחידתו ללבנון. קרבות אכזריים המתינו לו ולחבריו שם.
חבר לנשק, צנחן ביחידה אחרת בשם בוקי דסה, סיפר שזכה להיות עם דורון על אותה נחתת, ששטה אז לכוון חופי לבנון עם פרוץ המלחמה.
"ישבנו ואכלנו מהעוגיות שהכינה אמא שלי," מספר בוקי, "וכשהגיעה שעת ה-"ש" נפרדנו. מאז לא ראיתי אותו יותר."
מעיד מפקד הגדוד:
"כשנכנסנו ללבנון הייתה המשימה של הכוח אליו סופח דורון, לחבור לכוחות צה"ל שניסו להגיעו לצידון מדרום וממזרח. כשהגענו לפאתי העיר, נפגע דורון שהיה צמוד אלי, פגיעה אנושה."
ביום י"ז בסיוון תשמ"ב (8.6.1982) נפל סג"ם דורון בקרב בלבנון במבצע שלום הגליל. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-הקברות בבאר-יעקב.
הניח אחריו הורים, שלושה אחים ואחות.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.
יהיה זכרו ברוך.