דורון (דורי) שושני

תמונה אחת חקוקה בזיכרונה של מלכה שושני, אמו של דורון – דורי שושני זכרו לברכה - הרגעים האחרונים בהם ראתה אותו לפני שיצא בפעם האחרונה מביתו וחזר ליחידתו בצבא היישר למלחמה.

"ישבתי במרפסת הבית ודורון המתין בחוץ לטרמפ. אחרי שנסע לא חזר עוד. רגע זה קפא בזיכרון וכך אני זוכרת אותו - ממתין לטרמפ - עד היום."

 

***

האדם תבנית נוף מולדתו

מושב נווה דורון, הקרוי על שמו של דורון שושני ז"ל, נמצא בתחום השיפוט העירוני של באר יעקב. זהו המקום בו גדל, תפאורת ילדותו ונערותו - המקום בו עוצבה אישיותו.

מהפרדסים המשגשגים שהיו למשפחה בעבר, פרי עבודה סיזיפית ואהבה בלתי נדלית, נותר רק מקטע פרדס קטן, צל זיכרון למשק החקלאי הגדול שהיה כאן פעם. אולם האווירה, הצבעים, ריחות פריחת ההדרים וקולות הציפורים מאפשרים למבקר במקום לדמיין בקלות את האווירה בה חיה משפחת שושני וחי דורון בשנות ילדותו ונערותו, לצד הוריו, אחים ואחות.

מוקפים בירוק, בעצי מנגו, קלמנטינות מזנים שונים, תפוזי השמוטי והוולנסיה. פרדס מטופח של זהב הדר שמח.

לא היה זה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה. אברהם, אביו של דורון, עבד בתעשייה האווירית ואמו מלכה, גם היא יצאה מתחומי המושב ועבדה בישיבה הסמוכה כמטפלת.

***

דורון נולד בשנת 1961 ברחובות.

כשמלאו לו שלוש שנים עברה המשפחה הקטנה לבאר יעקב, שהייתה באותם ימים מושבה של שטחים פתוחים, פרדסים, חורשות אקליפטוסים, בתים קטנים ומעברת עולים שעדיין הייתה קיימת באותן שנים - מעברת חוטר.

את הפרדס המשפחתי הקימו ההורים במו ידיהם – יש מאין.

"לא היה לנו כלום כשהגענו למושבה, מספרת מלכה, אמו של דורון. "על מנת להגיע ממקום למקום הלכנו ברגל או נסענו על גבי עגלה רתומה לחמור." 

ברבות השנים נולדו לדורון שלושה אחים ואחות: שחר, רויטל, חי ורועי. האחרון נולד כשנה לפני נפילתו של דורון.

 

כשרון, ידיים טובות ולב אוהב

אימו מלכה מתארת את דורון כילד מקסים, אנרגטי ותלמיד מעולה.

"למעשה הוא היה עד כדי כך מעולה," מספרת מלכה, "שהמורה בבית הספר היסודי באר יעקב, לחשה לנו, שכדאי שעביר אותו לבית ספר אחר, כיוון שהשתעמם מקצב הלימוד של הכיתה שהיה איטי מדי עבורו.

ואכן, באמצע לימודיו בבית הספר היסודי, העברנו אותו לבית הספר 'מענית' שברמלה, שם פרח."

עם תום לימודי היסודי המשיך דורון לתיכון בישיבה תיכונית בקרית נוער בירושלים, בה למד במגמה ריאלית-מחשבים. לחופשות בבאר יעקב הגיע אחת לשבוע ולעיתים אחת לשבועיים.

את לימודיו סיים בהצטיינות.

לכל אורך השנים - גם בבית הספר היסודי, גם בתיכון וגם בזמן שחזר לחופשות קצרות מהצבא, סייע דורון לאביו במלאכות החקלאות בפרדס.

רויטל, אחותו של דורון, זוכרת כיצד עזרו הבנים הגדולים, דורון ושחר, "להעביר קו", כלומר להזיז את צינורות ההשקיה מנקודה לנקודה, וכול זה בתקופות בהן עדיין לא הייתה מערכת השקיה קבועה ובטח לא אוטומטית.

"הייתה זו מלאכה מפרכת," מספרת רויטל, "מלאכה שארכה על פני כל שעות היום. בנוסף היו גם מלאכות אחרות שדרש הפרדס - קטיף, גיזום, זיבול והשקיה, והכול בצורת עבודה מסורתית וקשה בידיים."

דורון, לצד כל בני המשפחה, לקח חלק בעבודות הפרדס וטיפוחו.

מציאות שכזו מחנכת אנשים לחשוב רחוק, לדחות סיפוקים, לנטוע ולשתול מתוך ידיעה שהתמורה תגיע, אולם רק אחרי עבודה קשה, השקעה, המתנה וסבלנות.

***

כשמאזינים לסיפוריהם של בני המשפחה, החברים מהצבא, המספרים על דורון, בולטות בעיקר שתי מילים – צדק ויושר.

אביו  של דורון, אברהם, סיפר על חריצותו ויושרו בסרט שייצרו לזכרו חברים לנשק בשנת 2013:

"דורון לא בחל בעבודה קשה, אבל מעל הכל שאף לצדק. יום אחד ראה אדם זר קוטף פירות ללא רשות מעצי הפרדס. הוא ניגש אליו וגער בו שאסור לגנוב. אחרי שדאג האיש להחזיר את הגנבה,  ביקש ממנו דורון לגשת לאימו מלכה ולבקש את סליחתה."

 

אחותו רויטל נוצרת בליבה רגעים וזיכרונות ילדות:

"כשהגיע הבייתה מהפנימייה בירושלים, תמיד הקדיש לי זמן, בדק איך אני מסתדרת בלימודים, התעניין, ישב איתי ולימד אותי. אני למדתי ממנו כיצד ללמוד.

פעם הביא עמו גלובוס. תוך שגלגל בידו את "כדור הארץ", סיפר לי על ארצות ויבשות. פעם הביא טלסקופ, ובפעם אחרת נונצ'קו - כלי נשק לאומנויות לחימה, חי אחי ואני הבטנו בפליאה בשליטה המוחלטת שלו בנונצ'קו כשהתאמן.

עוד חוויה מיוחדת, שנחקקה בזיכרוני כילדה, היו ה"סיבובים" שעשו לנו האחים הגדולים, דורון ושחר, על עגלה רתומה לחמור.

מאוחר יותר, ששירת בצבא, היה מגיע לחופשה הבייתה מותש. אהבתי להתבונן עליו ישן, אחרי שנרדם בחדרו.

היו לו ידיים נהדרות וחוש אסטטי. פעם מצא אביזרי חקלאות ישנים; חרמש, עגלה ישנה, כלי עבודה ומחרשה – ענתיקות של ממש. הוא צבע, והניח אותן לקישוט ברחבה שבחצר. הייתה תקופה שנהג לגלף בעץ, אחרי שקיבל מאבא סכינים מיוחדות לצורך כך."

 

נזכר חי שושני, אחיו של דורון:

"אחי הבכור היה מושא לכבוד ולהערצה. הוא היה גבוה ומרשים והייתה לו יכולת מיוחדת לסדר הכל -  פיקסר שכזה עם ידיים טובות ושכל. אח גדול שתמיד היה ניתן להתלות עליו, ותמיד-תמיד עזר באהבה ובשמחה.

אנחנו, אחיו, חשנו שאנחנו חשובים לו כיוון שידע לתת יחס אישי וחם לכל אחד ואחד מאיתנו.

הייתי כבן 6 כשהתגייס לצבא. באחת מחופשותיו, שהייתה בפורים, הביא לי מתנה, אקדח צעצוע, מה שמאד שימח אותי. בפורים האחרון, לפני שנפל, התחפשתי בעצמי לצנחן עם כומתה אדומה. אהבתי והערצתי אותו מאד."